כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג של בולס השיקמים: על מחזוריות בשוק ההון, ובטבע, על היסטוריה של מידע, ועל החיים בכלל. ועוד.

    הבלוג עוסק במגוון רחב של נושאים: מחזוריות בשוק ההון, ניתוח טכני של השוק, חוויות אישיות, נוסטלגיה (בעיקר לשנות החמישים, השישים והשבעים) ועוד נושאים שונים ומגוונים

    ארכיון

    1966-1982: השנים האבודות, היווצרותן של בועות וקצת היסטוריה.

    6 תגובות   יום שבת, 25/7/09, 10:37


    "מניות הן השקעה לטווח ארוך: מחקרים הוכיחו  שהשקעה במניות מניבה את התשואה הגבוהה ביותר ביחס לאפיקי השקעה אחרים: מטבע חוץ, איגרות חוב ופקדונות שיקליים."

     

    רבים מכם ודאי מכירים את הטיעון הזה ואני משער שרבים אכן מאמינים בנכונותו.

    בשורות הבאות אנסה להראות שלא תמיד ההנחה הזו אכן עומדת במבחן המציאות ועל כן יש להתייחס בביקורתיות לתיאוריות כלכליות הנחשבות למתוחכמות (בעיקר משום שמאחוריהן עומדים מומחים בעלי שם בתורת המימון וההשקעות)

     

    הגרף המובא להלן מלמד אותנו כמה דברים שרבים כבר שכחו או לא היו מודעים להם מעולם:.

     

     

    http://bigpicture.typepad.com/.shared/image.html?/photos/uncategorized/1966_1982_rydex.jpg

     

    גרף זה הוא  מדד הדאו לתקופה שבין 1966 לבין 1982, מהלך של 16 שנים רצופות, כמעט שני עשורים.

     

    כפי שעולה מן הגרף לכל אורך התקופה לא נרשמה בו למעשה עלייה כלל.: המדד  נע בין הערך הגבוה - 1000 לבין הערך הנמוך -600 ועל כן יש שהגדירו את האירועים בפרק הזמן הזה כ"שנים האבודות", כלומר שנים שבהן השקעה במניות לא הניבה למעשה תשואה כלשהי, או שהתשואה שהושגה הייתה נמוכה מאד.

    כל זה עמד להשתנות בשני העשורים הבאים.

     

    בשנת 1982 הכלכלה הייתה נתונה בתקופת שפל ומעטים בלבד התעניינו ברכישת מניות. איש לא ידע זאת אז, אבל כאשר צילצל הפעמון המודיע על סיום יום העסקים ב 12 לאוגוסט תם עידן השוק הרדום של המאה ה20.

    למחרת בבוקר הודיע הנגיד פול ווקר  על הורדת ריבית בשיעור של חצי אחוז בנסיון להחיות את הכלכלה האמריקנית. הייתה זו הורדת הריבית השלישית בתוך  שישה שבועות והפעם זה עבד: מאותו יום ואילך  הלכו הבורסה והכלכלה האמריקנית והתאוששו במקביל.

     

    לקראת סוף 1982  כבר עלה הדאו ג'ונס אל מעבר גבול ה 1000 והוא עתיד להמשיך לעלות בשיעור של 1200% ב18 השנים הבאות.

    הנאסד"ק יגדיל לעשות: שיעור העלייה  של מניות הטכנולוגיה יעמוד על 3000% במהלך אותן שנים.

     

     

     

    אם חושבים על כך הרי שהתנהלות הדאו מסוף שנות ה40 ועד לסוף התקופה אותה מקיף הגרף היא למעשה ההתנהלות "הנורמאלית": מה שקרה לאחר מכן, העליות הפנומנליות של שנות השמונים והתשעים - שבתורן הביאו להתרסקות השווקים בשנים 2000-2002 - היו למעשה סטיה מהתנהלות זו.

     באותה נשימה אפשר גם לומר כי מה שקדם להתנהלות השווקים  בשנות ה 30 ה40 וה 50 - הראלי המטורף של שנות ה20 - היווה סטיה מן הנורמה.

     

    עיון בגרף המצורף מביא למסקנה  גם כי הפתגם אותו שמענו במהלך המפולת האחרונה: "זוהי המפולת החמורה ביותר מזה 70 שנה" אינו תואם את המציאות שכן המתבונן במה שאירע בשנים 1974-1973 יבחין מיד כי שיעור הירידה שחווה אז הדאו דומה מאד לשיעור הירידות במפולת הנוכחית -סביב ה 50%.

    (שיעור הירידה של המפולת ההיא ואורכה מסומנים על גבי הגרף)/

     

    תיזמון נכון של כניסה ויציאה מן השוק בעשורים אותם מתאר הגרף  יכול היה להניב תשואה כלשהיא וגם הרכב של תיק מניות "מכות מדד" יכול היה להפיק רווחים כלשהם  אבל בשני המקרים הייתה זו  משימה לא פשוטה שרק מקצועני שוק מעטים  יכלו להשיג.

    ואכן עיון בתשואות של קרנות הנאמנות מן השנים ההן מעלה כי מספרן של הקרנות שהיכו את המדד היה נמוך מאד.

    על כן הייתה נפוצה אז האימרה כי תשואת תיק מניות מניבה כ 5% לשנה בטווח הארוך וזאת כמובן בהתחשב בנסיבות של השנים ההן.

     

     

    כשהגיע הראלי של שנות ה 80 וה90 השתנו כאמור כללי המשחק: באותן שנים עלו המדדים בשיעור שלא נודע כמותו ב 50 השנה שקדמו לשני העשורים האלה.

     

    למותר לציין שמפולת בלתי נמנעת התרחשה בתום שני האירועים יוצאי הדופן הללו.

     

    המדיניות המוניטרית של הבנק המרכזי לא הצליחה לבלום את מהלך המפולות אבל יש להוסיף שהיא גם כשלה לחלוטין בריסון הספקולציה שיצרה  את הבועות.

     

    מכאן ואילך אצטט מדי פעם משני ספרים מצויינים, מומלצים ביותר למי שמייחס חשיבות למחזוריות בשוק ההון, להיווצרות בועות ולמהלכים המביאים בסופו של דבר לתוצאה הבלתי נמנעת הלא היא המפולת.

     

    "כסף" סיפרו של הכלכלן הנודע קנת גלברייט מביא בהרחבה את סיפורו של הכסף ב2000 השנים האחרונות ופרק נרחב מוקדש בו לתהליכים שהביאו לקריסת השווקים בשנת 1929 והסיבות להם.

     

    "דוט. כלום"  הוא חיבור מעולה המתאר בצורה מרתקת את המהפכה האינטרנטית ואת מה שבא בעיקבותיה: ספקולציה שלוחת רסן, תאוות בצע מטורפת, חברות שהונפקו בשווי של אלפי ועשרות אלפי אחוזים מעל לשוויין האמיתי וכמובן הסוף הבלתי נמנע - קריסת הבורסה בשנת 2000.

     מעננין לציין  שג'ון קסידי, מחבר "דוט כלום"  זכה בהמלצה נלהבת ממחברו של הספר הראשון הלא הוא פרופ' גלברייט.

     

     הנה כמה ציטוטים נבחרים המתארים בשפה ציורית ומרתקת את טירוף המערכות המתרחש בעת היווצרותן של בועות פיננסיות שהבועה האחרונה, בועת ההיטק של שנות ה90, הייתה אחרונה שבהן.

     

    הבועה הראשונה:

    הטירוף הספקולטיבי המתועד הראשון התרחש באמסטרדם בשנות ה30 של המאה ה17 ועסק בפקעות של פרחי צבעוני. במהלך "הטוליפומאניה" עלו מחיריהם של פקעות "גאודה" מ20 גילדר ל225 גילדר.

    מחירה של פקעת מסוג "קראונן" עלה מ 20 גילדר ל1200 גילדר.

    השכר השנתי הממוצע באותם שנים עמד על כ 300 גילדר.

    בפברואר 1637 התרסק שוק פקעות הצבעונים וספקולנטים רבים פשטו את הרגל.

     

    בסיפרו המפורסם של אלכסנדר דיומא, "הטוליפ השחור" נשתמר כנראה הד מאותה טוליפומאניה.

    למי שזוכר ציר העלילה עוסק בפקעת של צבעוני נדיר ששוויו גבוה מאד.

     

     

    הבועה השנייה:

     

    שגעון המניות המתועד הראשון התרחש בלונדון בשנת 1720 לאחר ש"חברת הים הדרומי" לה העניקה ממשלת בריטניה מונופול על הסחר עם המושבות הספרדיות בדרום אמריקה, הנפיקה מניות. 

    בתוך 6 חודשים עלה מחירה של מניית הים הדרומי מ128 ל1050. גל ספקולציות שטף את לונדון וכולם- החל באלכסנדר פופ וכלה באיזק ניוטון, ואפילו המלך ג'ורג הראשון - נלכדו בסערה.

    יזמים זריזים מיהרו להקים חברות ספקולנטיות חדשות,  "וחברות הבועה" הללו, כפי שכונו מאוחר יותר, נהגו לפרסם מודעות בעיתונים שבהן פרשו את התוכניות העיסקיות שלהם והציעו מניות למכירה בבתי קפה בסיטי של לונדון.

    ההבדל היחיד בין הימים ההם לבין מה שהתרחש בבורסה בשנות התשעים של המאה ה20 הייתה העובדה שאז הצעות לרכישת מניות הופיעו מעל לדפי העיתונים ואילו בשנות התשעים ההצעות הוצגו לציבור באמצעות תשקיפים.

     

    כאז כן עתה ככל שנמשך השיגשוג בסחר במניות "חברת הים הדרומי" ונספחיה כך עלה מספר ההנפקות החדשות. כזכור, גם  מבול ההנפקות של חברות - בעיקר כאלה שעיסוקן היה  קשור  לתחום האינטרנט - הלך וגדל בקצב מהיר בשלב האחרון של "בועת ההייטק".

     

    וכשם שבתחילת שנת 2000 התרסק שוק המניות בשיעור משמעותי כך בדיוק אירע בתום הספקולציה שנודעה לימים בשם "בועת הים הדרומי".

    אייזק ניוטון הרויח בתחילה הון לא קטן מקניה ומכירה של ניירות ערך בעת ההיא אבל לאחר מכן הפסיד הון עתק כשהבועה התפוצצה.

     

    הבועה השלישית:

     

     

     

    ארצות הברית הצטרפה למשחקי הספקולציה בשלב מאוחר יחסית. הבורסה הניו-יורקית פתחה את שעריה לעסקים בוולסטריט בשנת 1817, אבל רק אחרי סיומה של מלחמת האזרחים האמריקנית ופיתוחן של מסילות הרכבת החל המסחר בהון בקנה מידה גדול.  בספטמבר 1873, לאחר עלייה מרשימה בשערי המניות ואיגרות החוב (שלוותה בפעילות ספקולטיבית מרשימה לא פחות)  קרס הבנק של ג'ון קוק, אחד מן האחראים הראשיים לאותה פעילות ספקולטיבית ובעיקבותיו צלל מדד הדאו.

    בהלה אחזה בוול סטריט וכמה בנקים נוספים הלכו בעיקבות הבנק של אותו ג'ון קוק. הבהלה הגיעה למימדים כאלו עד שמנהלי הבורסה נאלצו לסגור את שעריה למשך עשרה ימים רצופים.

    אמון הציבור בשוק ההון נהרס לדור שלם.

    מארק טוויין, הסופר הנודע שהפסיד הון לא קטן בימים ההם סיכם את רחשי לב הציבור בסיפרו "וילסון הטמבל" (תורגם לעיברית ואני ממליץ בכל לב לקרוא אותו):

    "חודש אוקטובר, זהו אחד החודשים הגרועים ביותר להשקעה בשוק המניות. החודשים האחרים הם יולי, ינואר, ספטמבר, אפריל, נובמבר, מאי, מרס, יוני, דצמבר, אוגוסט ופברואר"....

     

     

     

    רק עם תום מלחמת העולם הראשונה חזרו אמריקאים רבים והשקיעו בשוק ההון. הייתה זו התפתחות שהתרחשה במקביל לעלייה חסרת תקדים באמון הציבור בכלכלה וביעילות שוק העסקים האמריקני.

     

    הבועה הרביעית:

    מצב הרוח האופטימי התפשט והגיע גם לבורסה. מיליוני אנשים קנו מניות רק כדי ליפול שוב ב1929. בין המשקיעים שהפסידו את כספם היו גראוצ'ו מרכס ואירוינג ברלין.

    צ'רלי צ'פלין היה גם הוא משקיע נלהב אך הוא חיסל את רוב תיק ההשקעות שלו עוד לפני שהשוק קרס.

     

     

    הבועה החמישית:

     

    מי שהשווה בין שנות ה 20 לבין שנות ה90, שנות השיגשוג הגדול של מניות האינטרנט, נחשד כמעט בחוסר פטריוטיות. אבל הרוב בחר להיות עיוור מרצון או פשוט משום שלא היה מודע כלל לדימיון שבין שתי התקופות.

    היה ברור ששתי התקופות דומות זו לזו באלפי פרטים, בעיקר בשיגשוג הגדול של מניות הטכנולוגיה. בין המניות האהובות על המשקיעים של שנות ה 20 היו מניות של חברות "רייט אוירונאיטיקס" "בואינג", ובמיוחד "תאגיד הרדיו של אמריקה" (R.C.A) החברה הנוצצת ביותר של אותם ימים שגם צמחה במהירות עצומה.

    הרדיו המסחרי היה מדיום  שכיווץ את המדינה בצורה חסרת תקדים: החברה גם הייתה גורם מרכזי בתעשייה - היא ייצרה מכשירי רדיו וגם סיפקה את התוכניות.

    בשנת 1921 נסחרו המניות של החברה ב 1.5 דולר ואילו שמונה שנים לאחר מכן, באפריל 1929 הן נסחרו ב 570 דולר, עלייה של 3800% !

    שיעור העלייה השנתי של המניה עמד על קצת פחות מ50%.

     

    כשקרס השוק קרסו עימו מניות R.C.A. ולא התאוששו במשך העשור הבא. למעשה מניות החברה חזרו למחירי אפריל  1929 רק בשנת 1964, 35 שנים מאוחר יותר!

    המדד המשוקלל של הדאו שעמד ב1929 על 450 הנקודות אף הוא לא התאושש במשך תקופה ארוכה: הוא נסחר ברמת 1929  רק ב 1954 (!)

    עיון  בגרף הנאסד"ק משנת השיא (2000) ועד היום מעלה תמונה דומה: חלפו 9 שנים מן השיא והוא עדיין נסחר בפחות ממחצית מערכו בשנה ההיא.

    חישוב פשוט מביא למסקנה כי על מנת שיגיע הנאסד"ק לערכו ערב מפולת בועת ההייטק עליו לעלות בשיעור שלמעלה מ100% (כיום, ראשית אוגוסט 2009 ,הוא נסחר ב 1978 נקודות).

    על מנת שהדבר הזה יקרה העלייה השנתית הממוצעת של הנאסד"ק ב4 השנים הבאות צריכה לעמוד על 25% בקירוב.

    המשמעות היא שאם אכן יתמיד הנאסד"ק בעלייה כזו -דבר שכלל ועיקר אינו ודאי -  הרי  שרק בשנת 2014 הוא עתיד להשיג את הרמה בה הוא נסחר בשנת 2000 - 14 שנה לאחר שזו הושגה.

     

    אבל גם אז למעשה התשואה לא תהייה חיובית. רק עלייה נוספת בנאסד"ק בשנים שלאחר 2014 תניב תשואה חיובית כלשהי.

     

     

     

     

     

    מדוע נוצרות בועות ומה מביא לטירוף המערכות שסופו הבלתי נמנע הוא התפוצצותן. 

     

     

     

    1. הבנה שגויה של שיקולי המשקיעים או הבלוף הגדול שמאחורי "תיאוריית השוק היעיל".

     

     

     

     

    לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה וצברה תאוצה תיאוריה כלכלית חדשה. חסידיה והוגיה טענו בלהט שהמשקיעים הם עם הגיוני באופן מיוחד ושוקי הכספים מתנהלים ביעילות -על.

    על פי "תיאוריית השוק היעיל" הבורסה היא, בפשטות, מכונת חישוב ענקית שתמיד קובעת מחירים נכונים, מכיוון שהיא לוקחת בחשבון את כל המידע הזמין הידוע באותה עת. במילים אחרות טענו המומחים לדבר כי כל המידע כבר גלום במחירים.

    בין אמצע שנות ה60 לאמצע שנות ה80 האמינו רוב כלכלני הכספים והמומחים למימון בארצות הברית בתיאוריית השוק היעיל והם הנחילו אותה לדורות של תלמידי כלכלה ומימון באוניברסיטאות (היוקרתיות) בהן הרביצו תורה.

    הכל התנהל על מי מנוחות עד לאוקטובר 1987 כשהדאו נפל ב508 נקודות ביום אחד ללא כל סיבה נראית לעין.

    מכאן ואילך החלו להטיל ספק באמיתות התיאוריה: אם מחירי המניות תמיד נקבעים נכון, מדוע נפל הדאו בשיעור של 20% ללא כל שינוי גלוי (או סמוי) במידע?

     

    בחלוף 50 שנה לערך הוכיחו דני כהנמן ועמוס טברסקי ששיקולי רוב המשקיעים אינם מתבססים על מסד לוגי: לא רק שהמשקיעים אינם "עם הגיוני" אלא ששיקולי ההשקעה שלהם שגויים במרבית המקרים.

    החוקרים - הישראלים - זכו בפרס נובל לכלכלה  על מחקרם זה מה שלא הפריע  לפרופסורים למימון להמשיך וללמד דורות של סטודנטים אודות תיאוריית השוק היעיל ושיקולי ההשקעה הרציונליים המנחים את פעילי אותו שוק "משוכלל" עד עצם היום הזה... 

    על פי כל הסימנים המצויים בידנו כיום הסיבה היחידה שמשקיעים רבים מכרו מניות "ביום שני השחור" (1987) היתה העובדה שהם ראו אחרים עושים זאת - מקרה קלאסי של התנהגות עדרית!

     

    וזאת יש לדעת: התנהגות העדר אינה אופיינית  רק למשקיעים בבורסה. היא מאפיינת מגוון רחב של תופעות אנושיות  - מגלי פשע ואופנות לבוש ועד לקריסה של משטרים קומוניסטיים בשנות ה90 של המאה ה20.

    כלכלן אחד גם סיפק הסבר מעניין מאד  להתנהגות העדר במדיה הטלוויזיונית: הוא טען כי הסיבה שתוכניות טלויזיה רבות דומות זו לזו היא  שבמקום לנסות להפיק את התכנית הטובה ביותר שהם מסוגלים לייצר, מעדיפים מנהלי התוכניות פשוט להעתיק את התוכניות המצליחות ביותר ברשתות אחרות.

     

    מישהו אחר טען כי הסיבה שאנשים נוטים לקבל את דעתם של האחרים נעוצה בעובדה שכך קל יותר: התהליך החשיבתי הכרוך באיסוף נתונים, עיבודם,  ניתוחם והסקת מסקנות  מהם דורש זמן רב ומאמץ מחשבתי ואילו אימוץ דעתם של "מומחים" קל בהרבה.

     

    וזה ה"מדוע" השני המייצר בועות:

     

    2. התנהגות העדר.

     

     

    ה"מדוע" השלישי הוא:

     

    3. העצמתה של הבועה ועידודה על ידי התקשורת. 

     

    אחת מרשתות השידור ששיווקו להמונים את כדאיות ההשקעה במניות ובעקיפין עודדו את היווצרות הבועה הייתה CNBC.

    מכיוון שרשת שידור טלויזיונית מסוגה הייתה צריכה למלא 12 שעות שידור בכל יום לא היו מפיקי התוכניות בררנים מדי בבחירת אורחיהם על המסך, אבל היו להם כמה עקרונות: האורח המושלם אותו שאפו להושיב באולפן היה מלכת יופי לשעבר שכיסתה מניות טכנולוגיה, דיברה במשפטים הצהרתיים ויצאה עם דונאלד טראמפ.

    מכיוון שלא היו נשים רבות שענו על הקריטריונים הללו נאלצו המפיקים להסתפק בגברים מקריחים בגיל העמידה, שהעריצו את אלן גינספאן ועשו כמיטב יכולם לדבר אנגלית. רוב האנשים שהתארחו בתוכניות האולפן של הרשת  היו מן התומכים הנלהבים של שוק ההון גם כאשר נדמה היה כי מחירי המניות התנתקו כליל משוויין הריאלי.אלה היו "הדוחפים".

    השמרנים, שלא נטו להתלהב מן העליות המטורפות לא היו מוקצים ממש אבל אף אחד לא אהב אותם שם במיוחד. לעיתים קרובות הם נחשבו למוזרים והצופים לא חיבבו אותם. אך כאשר שוק המניות היה בצניחה אי אפשר היה להתעלם מהם עוד.

    ביום שני, ה14 באוקטובר 1997 זה היה המצב. בשעות אחר הצהריים כבר איבד הדאו ג'ונס 400 נקודות מערכו והבעת כאב הצטיירה על פניהם של מגישי התוכניות.

     

    (המשבר שבעיקבותיו אירעה הקריסה בשוק גרם להתמוטטות קרן הגידור LCTM ועל כך הרחבתי בפוסט  תחת הכותרת "על ביצועיהם של זוכי פרס נובל לכלכלה בשוק ההון")

     

    בצר להם פנו המפיקים ברשת לבארטון ביגס, לא בדיוק הטיפוס שמנהלי הרשת וצופיה אהבו. פרט להיותו שמרן נוקשה היתה לביגס תכונה מעצבנת: הוא נהג לדבר "מעל לראשי הצופים".

    כשהשוק שיגשג הוא נמנע מצהלות שמחה וכשנרשמו ירידות הוא נהג להזהיר את הצופים מפני פאניקה וכך עשה גם הפעם.

    "אני חושב שכרגע לא צריך לעשות שום דבר" הוא אמר לצופים בעיצומה של ההתרסקות. "בתוך 24 שעות עשוי השוק להתהפך לגמרי".

    עוד ביגס מנסה להרגיע את הצופים המבוהלים והנפילה הגיעה ל 500 נקודות. זמן קצר לאחר מכן, כשהקריסה הגיעה ל544 נקודות - הנפילה הגדולה ביותר בתולדותיה- עצרה הבורסה הניו יורקית את המסחר.

    די מדהים לגלות שביגס צדק, על אף שהאירועים היו יכולים להסתיים אחרת שהרי באותו מועד, אוקטובר ,1998 השוק כבר היה נתון בשלב האחרון של הבועה: עברה רק שנה וחצי עד להתרסקות "האמיתית" שהתרחשה בתחילת 2000.

    למחרת הנפילה הדאו ניתר בשיעור של 337 נקודות ושוב נקבע שיא: זו הייתה העלייה הגדולה ביותר בנקודות עד אז. כתבי  CNB לא הסתירו את שמחתם: "נהדר שוב לראות את החיצים הירוקים האלה כלפי מעלה" , התנשפה סוזי גאהריב, אחת המגישות יפות המראה של הרשת.

    ביומיים המתוארים כאן רשמה הרשת עלייה של 400% ברייטינג והגיעה למיליון צופים.

     

     

    במהלך השנים הפכה CNBC למשהו שבין לוח מודעות לבין מועדון מעריצים של אמריקה התאגידית. מנכ"לי החברות אהבו להופיע בתכניות שלה: כשהיו להם חדשות טובות הם יכלו למסור אותן ישירות לצופים, וכשהחדשות היו רעות הם ניצלו את זמן השידור שהוקצב להם על מנת להמתיק את הגלולה למשקיעים במניותיהם.

    בכל מקרה הרשת הבטיחה להם הזדמנות לשימוע מכובד.

    רשת CNBC לא יצרה את השיגשוג במניות אבל היא בהחלט עזרה להמשיך ולהעצים אותו מעל ומעבר, ויש לזכור שהיא לא הייתה היחידה: במהרה הצטרפו לחגיגה רשתות שידור נוספות כשהבולטות ביניהן היו "בלומברג" ו CNN.

    CNBC   פעלה  כ"מנגנון הפצה" של מגיפת ההשקעות. בכל רחבי המדינה היו מכשירי הטלויזיה מכוונים לשידורי הרשת. אם כי לא ניתן לקבוע  כי כתבי  הרשת  דחפו מניות ישירות אפשר  בהחלט לקבוע כי   הם עזרו ליצור תרבות השקעות פופוליסטית שבה הפכה ההערצה לשוק המניות לעניין מקובל.

    במילים אחרות: נוצרה סימביוזה בין מנכל"י חברות ודוחפי מניות לבין המדיה הטלויזיונית כשהראשונים מקבלים במה להפצת רעיונותיהם ולשיווק המניות של החברות שאותן ניהלו ואילו מנהלי הרשתות נהנו מהגידול ברייטינג ובהכנסה מפירסום שבאה בעקבות הגידול הזה.

     

    כך לדוגמה רובם הגדול של האורחים שהופיעו בתוכניות האירוח של CNBC היו אנליסטים ומנהלי קרנות אשר דאגו לעצמם ודחפו את המניות שבבעלות החברות שלהם או שהיו בין המומלצות על ידי בתי ההשקעות שהעסיקו את האנליסטים המרואיינים.

     

    חמורה יותר הייתה העובדה שהרשת איפשרה לכתביה לסחור במניות החברות אותן כיסו במסגרת עבודתם העיתונאית, דבר שנאסר על כתבים כלכליים של רשתות אחרות.

    המדיניות הזו לא פורסמה בציבור אבל סביר להניח שלרוב הצופים לא היה הדבר איכפת גם לו ידעו.

     

    כמובן שעיתונאי המסקר אירועים כלכליים,  המחזיק במניות של חברה מסויימת עשוי להפיק רווחים נאים: די אם יביא לאולפן מדי כמה ימים אנליסט שימליץ בלהט על המניות או שימליץ עליהן מדי פעם הוא בעצמו. התופעה מתרחשת מדי לעיתים קרובות , ומתעצמת בדרך ככל בשלבים הסופיים של הבועה וכך קרה גם הפעם.

     

    העיתונות הכתובה אף היא הפיקה תועלת מרובה מן ההתעניינות הגוברת בנושאי שוק ההון, הנפקות האינטרנט והמחשבים. עיתונים רבים החלו להפיק מוספים חדשים רק כדי ליצור שטח לעודפי המודעות שנכנסו אליהם.

    ה"ניו יורק טיימס" החל לפרסם מוסף שבועי שהיה  עמוס בנושאי מחשבים , ה"וול סטריט ג'ורנל" הפיק מוסף סוף שבוע ולעיתים פיצל את עמודי החדשות שלו לשניים. ה"אנטרטיימנט וויקלי" הפיק מוסף אינטרנט, "ביזנס וויק" "פורצ'ן" ו"פורבס" הרחיבו את מדורי הטכנולוגיה וההשקעות האישיות, שני מקורות הפירסום העיקריים.

     

    במקרים רבים יכלו חברות הסטארט אפ שהונפקו בבורסה (או שעמדו על סף הנפקה) לבחור לעצמן את כלי התקשורת שיכתוב עליהן.

    "לא יאומן היה לראות את אנשי התקשורת הותיקים יוצאים מגדרם כדי להלל את חברות האינטרנט ולדווח עליהן" אמר אחד מבעליה של חברת אינטרנט שהונפקה בבורסה בשנים ההן. "בכל יום הגיע אלינו זרם של מבקרים מן התקשורת הישנה שרק רצו לכתוב דברים חיוביים על חברות מקוונות רק בגלל שהקוראים דרשו זאת. כתבות כאלה מכרו העיתונים וגרמו להם להיראות בעניינים".

     

    הנה כך החל להתגלגל כדור שלג שהלך ותפח ככל שחלף הזמן: חוקי ההיצע והביקוש גרמו למדיה ליצור עוד ועוד תכנים, לשווקם לצרכנים ואלה מצידם הגבירו את הביקושים מה שגרם למדיה לספקם וחוזר חלילה. 

     

     

    ויש סיבה נוספת:

    4. נגידים שאינם מרסנים את הבועות בשלב זה או אחר מחשש שיואשמו בקריסת השווקים.

     

    באמצע 1998 החל אלן גרינספאן לחשוש שהעלאת שיעורי הריבית בארצות הברית תגרום לחידוש המהומות בשוקי אסיה ושהמהומות עלולות לגלוש ליפן ומשם לארצות הברית.

    המשבר באסיה העמיד את גרינספאן במצב לא פשוט:  אחרי שישב על הגדר במשך כמה שנים ולא קבע עמדה בויכוח סביב השאלה האם מתפתחת בועה ספקולטיבית בארצות הברית הגיע כעת למסקנה כי מה שמתרחש בוול סטריט אכן מייצג בועה, לפחות בחלקו. אך הוא עדיין סירב לקבל את העמדה שקבעה כי היה זה תפקידו של הבנק הפדרלי לנפץ את הבועה.

    כמה מן הכלכלנים המפורסמים ביותר החלו לקרוא לגרינספאן לשנות את מהלך העניינים "אני חושב שיש דמיון רב בין השוק בשנת 1929 לבין השוק כיום" אמר לניו יורק טיימס פרופסור מילטון פרידמן, זוכה פרס נובל לכלכלה.

    הוא הוסיף: "אני חושב שבשני מקרים היו בועות ואני לא יודע לומר אם גדלן זהה. אם כבר, אני חושש שהשוק היום הוא בועה גדולה יותר מאשר השוק ב 1929."

    פול סמואלסון, איש MIT וחתן פרס נובל בעצמו  היה  לא פחות בוטה בדבריו: "ההגדרה שלי לבועה היא מצב שבו מחירי המניות גבוהים בגלל שקיימת נבואה שמגשימה את עצמה -אנשים מאמינים שהשוק ימשיך לעלות"

     

    סמואלסון טען כי בסירובו להעלות את שערי הריבית גרינספאן לכד את עצמו בפינה " ועכשיו הוא מתמודד עם חוקי הפיזיקה החלים על מפולות."

    בסופו של דבר גריספאן העדיף שהריבית תשאר על כנה. סביר להניח שמספר העלאות רצופות בשערי הריבית היו מפסיקות  את הדהרה המטורפת בשערי המניות כבר בשלב ההוא וכי הנפילה הכואבת, הבלתי נמנעת, שהתרחשה בתחילת שנת 2000 לא הייתה בעלת עוצמה רבה כל כך.

    בכל מקרה השנתיים הבאות היו יכולות להראות אחרת לגמרי.

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/1/10 19:53:

      עוד מידע על מניות
        5/8/09 10:34:
      תודה.
        3/8/09 13:52:


      תודה על הענקת הכוכב.

      אני חוזר וממליץ  בחום על הספר "דוט. כלום" שממנו הבאתי ציטוטים.

        3/8/09 12:23:
      מאמר משובח לכל הדעות
        2/8/09 09:10:


      חשיבות המאמר חורגת מעבר לתיאוריה אותה הוא מנסה לבסס: הנתונים המופיעים בו אודות אירועי המפולת במאה ה 19 ובמאה ה20 חשיבותם רבה לאלה מאיתנו המתייחסים לסייקלים ארוכים של גאות ושפל.

       

      אין להכחיש שחודש אוקטובר הוא חודש "מועד לפורענות"  אבל הטיעון כאילו למחזור הירח יש השפעה  כלשהיא על התנהגות המשקיעים אין לו ביסוס להערכתי שכן אם הדבר היה נכון היו מתרחשים אירועי פאניקה בכל חודשי אוקטובר ללא יוצא  מן הכלל.

       

      במילים אחרות על הטוען כי המחזור הירחי גורם לאירועי פאניקה במועדים מוגדרים  לנמק מדוע אין הוא גורם לאירועים דומים בכל המועדים האלה ורק בחלקם.

       

      זו שאלה שאין לי עליה תשובה.

       

      שבוע טוב.

       

       

        1/8/09 21:28:


      אני תמיד נהנה לקרוא את הכתבות שלך, ולדעתי אין מה להוסיף,

      אבל היום קראתי בפורום מניות ואופציות מעו"ף, אחד שדיבר על המפולות שהם בתחרשו בקירוב, אם ללכת לפי לוח השנה העברי או לחילופין חודשי הנשה לפי הירח..

       

      ישנה כתבה מעניינת באנכלית על כך:

      https://www.mta.org/eweb/docs/1998DowAward.pdf

      פרופיל

      בולס שיקמים
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין