היום כנראה שלא אסע אליו. יומיים של נתק. הוא לא עונה לטלפונים שלי, למרות שהם לא צריכים להיות. במיוחד, אחרי שנזרקתי מהמיטה, שבכיתי ולא היה מי שיקים אותי מהרצפה. אחרי שיצאתי מהבית בחצות ובשלוש בבוקר בשמלה ומפתחות האוטו כי לא יכולתי לבכות שם בלי שיגש ויחבק אותי ויגיד לי מילת נחמה. הוא שלח לי שתי הודעות במסינג'ר שהתייחס אליי בשוויון ואני זו שממשיכה לפגוע בו. מנסה לחקות את האשליה הציונית שהוא הקורבן והערבייה הרעה היא הפושעת. מזל שיש מי שיודעת מה קורה לי בחודשים האחרונים... קשה לי להסתכל על מי שיודעת בלי להתבייש. אולי אני מזוכסטית שאוהבת לפגוע בעצמי. אולי כוחות ההרס העצמי מתגברים בשנים האחרונות. אולי אין לי אהבה אליו, והוא פשוט אותו גבר שנועד להתעלל ולפגוע בי. מצד שני, אולי אני מתרגשת שמישהו זקוק לי. כן, אני לא רוצה להיות המטפלת המשרתת שלו, אבל הלב שלי נחמץ כשאני רואה אותו במיטה מכורבל. בערב צעדתי שעה וחצי. החלטתי לוותר על נעלי הספורט והמכנסיים הקלים. החלטתי שהפעם אהיה קלה יותר עם חצאית ועם סנדלים. שיכאבו לי הרגליים קצת, אבל אני רוצה להרגיש את האוויר עובר דרכי. לא רוצה להיות מוגבלת וסגורה. עברו לידי משפחות דתיים. לא יודעת אם בשמונה זה הזמן להליכה לבקר חברים או חזרה מבית הכנסת. נראיתי אחת מהן, ועדיין מקומי לא שם. כנראה שאמשיך להתהלך לבד ולחפש את מקומי. גם בימי חול וגם בשבתות.
|