מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
מעין המנון
השיר הזה דר בליבי על תקן מעין המנון: אזהרה מפני סכנה האורבת לפתחי.
גיליתי אותו עוד בימי תואר הבוגר שלי, ואת אחת העבודות הסמינריוניות המסכמות לתואר הראשון
עשיתי עליו, על העולם המטפורי שבו.
זה היה מיד אחרי שאובחנתי בטרשת נפוצה. וזה משמש לי אזהרה עד היום.
לא מזמן נתקלתי בו בהקשר אחר, והחלטתי לשתף אתכם:
החול הדק, החול הנורא / זלדה
אִם נַפְשִי עַל צִדָּהּ תִּשְכַּב חֲפוּרָה בְּתוֹךְ צַעַר וְנִרתַּעַת מֵאַלִּימוּת שֶבַּאֲנָשִים, בִּמְכוֹנוֹת,וּבִנְחָשִים, ולא תָשוּט בְּסֵתֶר הַלַּיְלָה וְלא תָעוּף עִם רוּחַ דֶּרֶךְ עָלִים קְרוּעָה מִטִּקְסַי חַג בְּלִי שְבִיל אֶל קוֹל חַי,
אִם נַפְשִי עַל צִדָּהּ תִּשְכַּב וְלא תִּשְמַע קוֹל חַם אֶת שְמָהּ לוֹחֵש, הִיא תִּשְכַּח רַחֲמֵי הַשֶּמֶש וְחוֹמוֹת הֶהָרִים וְאוֹתוֹ מַעְיָן חָבוּי שֶשְּמוֹ דוּ-שִיחַ (מַעְיָן הֵאִיר בַּחשֶךְ)
אִם נַפְשִי עַל צִדָּה תִשְכַּב עֲטוּפָה בְּקוּרֶיהָ, מְגרֶשֶת מִמַּעֲשִים מְסלֶּקֶת מִן הַיּוֹם-יוֹם יָבוֹא מִשְּפַת הַיָּם חוֹל דַּק וִיכַסֶּה אֶת שַבְּתוֹתֶיהָ וְיִסתּם הגֲיגִים עַד הַשּרֶש. אֶל מִסְתּוֹרִין בִּכְיָה, לִפְנַי יָהּ טָמִיר וְנֶעְלָם, יַחְדּר הַחוֹל הַדַּק, הָנּוֹרָא אִם נַפְשִי עַל צִדָּה תִּשְכַּב חֲפוּרָה בְּצַעַר. |
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שלום 'אני', תודה על הכוכב והתובנה.גני יקרה
לא קל אבל כל כך נכון.
דו שיח אמיתי הנו הכרחי לנפש ולנשמה שבלעדיהם הגוף לא מתפקד כלל.
אוהבת
אני
תודה, 'שולה'.
תובנה כואבת...
יש לך סיבה טובה,שיר נפלא של זלדה
נכון.
ויתור הוא כמו סוג של מוות.
איירבוס, תודה.אכן הימנון
וגם שיר מרגש להפליא!
זה נכון, אולם גדולתה הייתה (גם) שמעולם לא כיוונה את עצמה ל"כתיבה תראפוייטית".
היי,
אני רואה בו 'תמרור אזהרה'
לא יודעת אם מפני דכדוך. כל אחד ומפלצותיו הוא. אני רואה ב'שכיבה על הצד' של הנפש משמעויות טיפה אחרות, אבל, כאמור, זו אני.
אחלה אם את מוצאת בו עידוד.
גם אני, בדרכי.
איתן יקר,
ראשית, תודה על הכוכב והאמפתיה.
ביוגרפית, זלדה הייתה אישה חולה מאוד, וכפי שאתה רואה, הזהירה את עצמה מפני הסכות שבשקיעה לתוך דכדוך, אדישות ואפתיה.
ומדי פעם טוב להיזכר.
זו קינה עצמית.
הטרשת של זלדה הייתה נפוצה בנפשה.
השיר שבחרת מרגש ומעורר מחשבות, כפי שאני מבינה אותו הוא מדבר על הסכנה שבשגרה ובדכדוך. השכיבה, חוסר העשייה, כגורמים לחוסר תקשורת עם הסביבה ומחמירים את מצבו של ה"שוכב".
אם זוכרים כל זאת אכן ניתן לשאוב כוחות מהשיר.