גַן חַיּוּת
על טיפול, אומנות, סדנאות ומה שביניהם.
פוסטים פופולאריים
-
מנדלות- כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול
2/3/08 | 8008 צפיות
-
יצירה אינטואיטיבית - המרחב הפתוח
13/7/09 | 997 צפיות
-
ב9.11 ייפתח קורס "מנדלות- חוויה, ידע וכלים לעבודה".
18/10/09 | 910 צפיות
-
כמה מילים על אבחון ציורים או האם הזמנה לדיאלוג היא פיבדק?
25/7/09 | 2554 צפיות
-
פעילות קבוצתית מותאמת לחנוכה
21/11/09 | 1013 צפיות
-
בעקבות "שפת הגוף" – כתבה על יצירתה של ליטל דותן במוסף "שבעה ימים" (או: על אומנות המיצג, הנפש ומה שביניהן)
6/3/09 | 4402 צפיות
פוסטים אחרונים
- למה ואיך אנחנו מעלים תמונות שלנו לפייסבוק? 17/11/10
- פינת ההמלצה על סרט: המנהל כמנצח 26/10/10
- מי אתם: מנהלי צוות? עובדים סוציאלים? אנשי משאבי אנוש? 21/9/10
- הצוות החדש של מטאפורה 23/7/10
- מראה עצמי 29/5/10
- יצירת מנדלות במסגרת שיעורי יוגה לילדים 10/5/10
כמה מילים על אבחון ציורים או האם הזמנה לדיאלוג היא פיבדק?
אחד הדברים שמעלים קשת רחבה ושונה מאוד של רגשות אצל אנשים המגיעים לסדנאות בתרפיה באומנות הוא ההסבר כי המשתתפים אינם עומדים לקבל אבחנה של יצירתם. סדנאות היצירה המובנות על התפיסות העומדות בבסיס התרפיה באומנות הקלאסית כוללות רובן ככולן צד מעשי-חווייתי בו המשתתף מתנסה ביצירה. במפגש הראשון, בזמן שהמשתתפים מפזרים ביניהם את הפנדות, מתחילים ללוש את הפלסטלינה, או שולפים את המצלמות מן התיק, אני תמיד מקפידה לאמר שאני לא הולכת לגלות לאף אחד משהו חדש על עצמו היום. חלק מהנוכחים חשים הקלה לנוכח הדברים, ומשתחרר מהם החשש פן "יראו עליי דברים שאנני רוצה לחשוף...". מן הצד השני נצבים אלו המגיבים, בנימה של הומור בדרך כלל, ב"חבל, דווקא חיכיתי לשמוע מה תאמרי". ובכן, נכון, לתרפיה בהבעה ויצירה יש צד אבחוני, בקביל לצד התרפויטי. מטפל בהבעה ויצירה משתמש בכלים שונים בכדי לקרוא את עולמו הרגשי המודע והבלתי מודע של היוצר ואף ניתן לאמר שלא צריך להיות מטפל באומנות כדי לדעת שיצירה משקפת את עולמו הרגשי של היוצר. ובכל זאת, כאשר אנחנו מדברים על אבחון יצירות בתרפיה באומנות אננו מדברים על ניתוח שטחי וסכמטי על פיו Z = X+ Y. נכון, כולנו מכירים את המיתוס על פיו ידיים גדולות המופיעות בציורי ילדים עשויות לשקף חוויה אלימה בבית, אך כאן המקום להדגיש את המילה "עשויות" ולפרוט מעט את מה שנקרא "אבחון יצירות בתרפיה בהבעה ויצירה " :
מתוך האתר : מטאפורה-סדנאות תרפיה באומנות
אשמח לשמוע מחשבות, תהיות, אסוציאציות וחוויות אישיות בהקשר לדברים,
שבוע טוב, לימור |
תגובות (25)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
פספסתי אכן את הכותרת, אבל לענינינו, הכוונה אכן לאבחון.
אם המשתתפים לא נשארים אדישים להצהרה שהם לא יאובחנו, נראה שזו עובדה משמעותית עבורם.
וחשבתי שבמקרה שהם יודעים שהם כן אמורים להיות מאובחנים, זה אמור לכאורה להשפיע על העשייה שלהם שתהיה פחות אותנטית וטבעית ובכך להשפיע על שני ההיבטים. גם על האיבחון וגם על התרפיה עצמה.
דהיינו, יצירה שתעשה תחת החשש מלהחשף אישיותית,
תקשה על המשתתף להביא לידי ביטוי את החלקים האמורים "להתאבחן" ו"להתנקז",
ובכך גם תחשוף פחות עבור המטפל, וגם פחות תשרת את המטופל כשיטה ריפויית.
שלום ווטסון,
ראשית, כותרתו של הפוסט מרמזת (כנראה בחוסר הצלחה) על כך שהמשתתפים למעשה כן מקבלים פידבק, רק שזהו פידבק מסוג אחר, פידבק של דיאלוג.
לגבי ההקשר שעשית בין אמירה זו לבין החלק התרפויטי היוצא נפסד לדברייך, לא לגמרי הבנתי ואשמח אם תוכלי להסביר שוב.
תודה!
לימור
היי דני,
ובכל זאת, למרות דבריך על ה"מדעי", ברוב המקרים, לרבות בכל הקשור באבחון ציורים, מקומו של מה שעבר בדיקה אמפירית חשוב בדיוק כמו האינטואיציה ותחושת הבטן, אם לא יותר מהן.
לימור
תודה עמית.
תודה, פוסט מעניין. (:
ואם להעלות נקודה מסויימת שעלתה לי לאחר הקריאה,
ההצהרה בתחילת הסדנא על כך שהציורים לא יקבלו פידבק, יכולה להועיל גם לו היית
כ-ן מתכוונת לעשות את זה. (מובן שאני לא מציע לשקר, אלא באופן תיאורתי).
למרות שאין לי רקע מקצועי בתחום, נראה לי שהידיעה של יוצר (או כותב, במקרה של מבחן גרפולוגי)
שהתוצר שלו עומד לאיבחון, יגרום לו להיות יותר עצור ומלאכותי ותשקף פחות את הצדדים החבויים בו.
ואם המחשבה הזו נכונה, גם החלק התרפויטי היה יוצא לכאורה נפסד בכך שהמשתתף ימנע מלתת ביטוי מלא לחלקים
הכמוסים שאמורים "להשתחרר" במהלך מעשה האומנות.
מצד אחד אפשר להעריך את הרצון של אנשים לדעת יותר על עצמם. מצד שני, הציפייה לאינסטנט ידע, וחוסר הסבלנות לידע שאינו חד משמעי, מתסכלת אותי לפעמים.
אגב, זה נכון לא רק בטיפול נפשי, אלא גם במדע. ראשית, הגישה לידע מדעי גם היא חלק ממהפיכת המידע באינטרנט, ואותן בעיות עליהן הצבעת בפוסט נכונות גם בהקשר הזה.. ושנית, אנשים מאד מעריכים מדע/מדענים וכו' אבל יודעים מעט מאד על איך מדע מתבצע ועל מה ניתן לומר שהוא מדעי או לא מדעי. יש גם איזו תפיסה שאם זה 'מדעי' אז זה ברור וחד משמעי ונכון תמיד, וקשה לקבל את מגבלות ההכללה או היישום של ממצאים מדעיים (למשל בחקר המוח). ד"ר אלן לשנר, המו"ל של Science, אומר ש"אנשים רוצים לדעת שהם לא הולכים למות"...
זה כ"כ נכון.
אני מסכים, ציור בדומה לחלום
מבטא תוכן פנימי מסוים בהקשר מסוים בלבד
תארת יפה בעיני את הפרשנויות השונות האפשריות
הטמונות בציור אחד
עמית ורהפטיג
פסיכולוג קליני
היי אביבה, שמחה שתרמתי...
מצטער אך לא הבנת.
כתב יד מפוענך לא אינטואטיבית אלה סטטיסטית הפתן החוזר מתחבר לאימג'ים שראית בעבר אצל אנשים שונים והחיבור בין האימג'ים נותן תמונה כוללת. וכפי שבגרפולוגיה קשה ל"עבוד" גם בציור קשה ל"עבוד" זו שאלה של מיומנות מצטברת.
כמו כן קיים ספר שעל פי בחירת הצבעים וחזרה על הבחירה, מנתח מצב נפשי ויכולות, שוב זה מדעי לחלוטין ולא אינטואיציה, אם כי זו אף פעם לא מזיקה אם כי על פי רוב מה שאנו קוראים אינטואיציה, זה במקרים רבים, ידע שאנו לא טורחים לברר את מקורו אך הוא אמיתי.
כאמנית שהתנסתה בעבר בתרפיה באמנות
אני מוצאת שדרך האבחון אפשר ללמוד הרבה על האדם/האמן.
חידשת לי בעובדה שאפשר לדעת לא רק על קווי אופי ונסיונות עבר,
אלא גם על מאווים כמוסים.
תודה
שלום נועם,
אני מבינה את הגישה שאתה מציג, אך אנני מסכימה עם כולה. אני מסכימה שישנו ממד אינטואיטיבי בקריאת היצירה. ובכל זאת, העניין מורכב יותר.
ראשית, יש הבדל בין קריאת יצירה לבין קריאת נפשו של אדם על פי יצירותיו.
שנית, יצירה אחת יכולה להקרא בהקשרים שונים. היא יכולה להקרא בהקשר האומנותי גרידא (ראה ערך, קן,כתם צורה, קומפוזיציה), היא יכולה להקרא בקונטקס תרבותי (מיקום,זמן וכו'), יכולה להקרא בקונטקס חברתי (מסרים, תכנים ועוד) ויכולה לפי מה שאני ניסיתי להראות כאן להקרא בהקשר פסיכולוגי. לעיתים אנחנו מצליחים לקרוא חלק מההקשרים, לעיתים מצליחים לקרוא את כולם.
מה דעתך?
לימור
כמה כמה כמה מלל
יצירה כמוה ככתב יד, ואם את יודעת לקרוא, אז השאר עטיפות שוליות.
היי אלון,
טוב לראות שאתה עוד נמצא כאן במרחב של דה-מרקר.
לדעתי הדרך הטובה ביותר ללמד אבחון והערכה היא על-ידי תיאורי מקרים, שהסטודנטים עצמם מביאים כמו גם המרצה.
ובעניין אבחון ההתעללות המינית, לפחות ניתן לאמר שבמקרים אלו עדיפה עירנות יתר על פני חוסר עירנות.
ובעניין אחר לגמרי: ראיתי שסגרו את פורום תרפיה באומנות ב ynet. האם זו חלק ממגמה כללית של האתר או שמדובר בצעד הקשור ספציפית לקהילה זו?
לימור
היי שבת שלום,
תרפיה בהבעה ויצירה עושה שימוש בכל קשת האופנים של יצירה, בתוך מסגרת קשר טיפולי (מטפל+מטופל). הטיפול הקלאסי דווקא מתבצע כאשר המטופל עצמו יוצר והמטפל נמצא איתו, מלווה אותו בזמן היצירה. לעיתים ישנם שלבים בטיפול שמשלבים עבודה בשניים ויש גם כמה טכניקות מובנות של שילוב יצרתי של שני הנוכחים (כמו משחק בשרבוט של וויניקוט).
לעיתים שואלים אותי מטופלים או אנשים המשתתפים בסדנאות מדוע אנני יוצרת בעצמי בזמן שהם שקועים ביצירה. העובדה שהמנחה אינו יוצר בעצמו מאפשרת לו להתרכז במשתתפים האחרים, לשים לב לדרך יצירתם וכך לנהל עליה דיאלוג, כמו גם להיות פנוי לעזרה במידת הצורך. בקיצור, להיות שם בשבילם.
מקווה שעניתי על השאלות,
לימור
תודה על קריאתכם והתיחסותכם, איריס ומלך לירי.
היי אופירה,
ראשית, לא, אין ניגוד בין איבחון לטיפול ושני האלמנטים נמצאים בתהליך התרפיה בהבעה ויצירה. המטפל יכול לראות דברים שונים ביצירתו של היוצר, אך דרכי התנהלותו עם המחשבות והתהיות שעולות בו הן המסרסות או מאפשרות המשך עבודה מיטיבה.
ממש כמו ביחסי אנוש רגילים, גם בטיפול הפסיכולוגי וגם בתרפיה באומנות, המטפל עשוי לחשוב דברים שונים על מי שעומד מולו. יכולות להיות לו מחשבות, יכולות להיות לו תהיות, אך היוצר עצמו הוא זה שיכול לאשר את אותן מחשבות. כל זאת, מתוך צניעות, מתוך מתן מקום לאחר. אנו יכולים לשאול את היוצר כיצד הוא רואה את מה שיצר ואנו יכולים לאמר מה זה מעלה בנו כצופים.
אנני יודעת היכן למדת אבחון במנדלות ומה היתה השקפת העולם של המלמד. כפי שאני רואה זאת, אבחון של מנדלות הוא בדיוק כמו אבחון של כל יצירה אחרת, עם דגש על התכנים העיקריים שמעלה האסתטיקה של העיגול. כמו כן, כנשארים עם אותה צורה בדיוק לאורך זמן אלמנט ההשתנות של היצירה ממפגש למפגש עשוי להיות מעניינת, דווקא בגלל הקבעון הצורני.
אגב, יונג, הפסיכואנאליטיקאי ששמו תמיד מקושר באופן מיידי עם מנדלות, דגל במה שנקרא Art as Therapy (לעומת Art Tharapy). משמעות הדבר הוא שהוא חשב שיש לתת למטופל ליצור ובעצם היצירה יש תהליך תרפויטי. היצירה על פי הזרם הזה איננה צריכה לעבור העלאה למודע, אלא די בכך שהאדם יצר כדי לרפא אותו.
אהבתי מאוד את הפוסט, נראה שאנחנו נמצאים במקום דומה -
השנה העברתי קורס "אבחון והערכה באמצעות יצירה והבעה" - במסגרת הכשרת מטפלים בירושליים.
באחד השיעורים בערך באמצע הקורס, אמרה אחת התלמידות - טוב אלון, אני כבר הבנתי את הקורס שלך!
הופתעי - והיא הוסיפה - הוכחתה לנו שאסור לנו לאבחן ושכל אבחון שאנחנו עושים, הוא במקרה הטוב הערכה דינאמית, שזקוקה לעוד הרבה מאוד תימוכין וחיזוקים..
התשובה שלי הייתה - אכן הבנת...
הבנות מאוד התאכזבו שלא נתתי להם מספיק "כלים" - רק שוב ושוב הדגמתי טכניקות והראיתי את הסכנות שבאבחון יתר על פי כל אחת מהן.
מסתבר שעל הפנטזיה הזו, של המטפל הכל יכול שיודע לאבחן לפי ציור, גם המטפלים וגם המטופלים מסרבים לוותר.
אבל, מטפל הגון, מכיר במגבלות שלו ויודע עד כמה הכילים שלנו חסרי מהימנות.
לגבי האמירות על ה"כלי האובייקטיבי" - השבוע דיברתי עם אמא, שהתלוננה על המטפלת שלה, שהחליטה שהילדה שלה נפגעה מינית, לא עזרו שום בדיקות והתערבויות של עו"ס ופסיכיאטר, היא בשלה, יודעת שיש מספיק ממצאים לוודא שיש כאן פגיעה מינית.
לאחר שמיעה של הנתונים, העלתי מהר מאוד כמה חלופות, שעשויות להיות לא פחות משמעותיות, שלא נובעות מפגיעה מינית.
למה אותה מטפלת התעקשה שזו פגיעה מינית ? - את זה הייתי צריך לבדוק איתה בצורה קצת יותר מעמיקה - ברוב המקרים, כשאני רואה כזה ביטחון באבחון אני מזהה שמדובר בעסק לא גמור של המטפל...
המטופלת בכל אופן, תיארה מטפלת שכל הזמן ניסתה לגלות משהו נסתר, שלא ויתרה ושאלה המון שאלות, עד שבסוף, לפי תיאור הילדה, "אמרתי לה כן, על כל מה שהיא שאלה, שתהייה מרוצה..."
אני תמיד חשבתי שהציור (כמו המילים בביליותרפיה) הם כלי לדיאגנוזה.
ואילו הטיפול עשוי להעשות בכלים מגוונים.
אני מבין שהציור הוא גם דרך טיפולית. הבנתי נכון?
ואם זה נכון - האם הוא מתנהל כמו דו שיח (בציור) בין המטופל למטפל?
האם אין ניגוד בין תרפיה לבין איבחון הנמסר למצייר?
תרפיה היא תהליך היצירה לאורך זמן ומתן מקום לביטוי לא מילולי
כאשר מאבחנים את הציור ישנה אפשרות של קושי בשימוש באלמנטים מסויימים בהמשך הדרך.
כך קרה לי כשהתחלתי ללמוד איבחון של ציורי מנדלות
ומסיבה זו גם הפסקתי את הלימוד.
כן ולא :)
כן במובן שלא מחוייב תהליך ארוך כדי "לעלות" על המצוקה ולא במובן שחייבים להיות מספר סימנים שהקישור ביניהם מעיד על המצוקה. באופן כללי, הדיבור על סימנים מובהקים הוא מיתוס. נכון, נעשו לא מעט מחקרים, למשל בקרב אסירים, שמצאו הבדלים בין קבוצת המחקר לקבוצת הביקורת (אסירים תוקפניים למשל יצרו באופן בולט דמויות עם עיניים חלולות).
ובכל זאת, בבואנו להשתמש ביצירה של ילד או מבוגר ככלי דיאגנוסטי צריך לזכור שמצוקה, תוקפנות ואגרסיביות (או תופעות קיצוניות אחרות), מקבלות ביטויים אומנותיים שונים. כשמפענחים ציור צריך להתייחס למכלול התופעות הנראות בציור: חומרים, דרך היצירה, קומפוזיציה, צבעים, תוכן הציור וכו'.
בדיוק כך....יצירה, כתהליך לא מדויק של השלכה, הוא ביטוי לעולם פנימי. על כן, היכרות עם העולם פנימי היא הכרחית לתובנה, המקשרת בין המבע לפנימיות.
כבור והדיוט בנושא, נראה לי שהעקר הוא הפרשנות לאורך זמן לתהליך שעובר היוצר / המטופל לאורך זמן.