מאז נובמבר 2008 אני עובדת אצל אחותי וגיסי בעסק שהם הקימו לפני 4 שנים. אני עובדת מהבית בעיקר מה שמשתלב היטב עם הפיברומיאלגיה שלי. העבודה בHRD מעניינת ומאתגרת וכל הזמן אני לומדת דברים חדשים. בהתחלה,עבדתי בהיקף של חצי משרה. לקח לי זמן ללמוד איך לאזן את העבודה עם הלימודים עם העובדה שאני לא יכולה לשבת על המחשב יותר משעתיים וחצי. אם אני עובדת קצת יותר ממה שהגוף שלי רוצה, הוא מתלונן. גם אם לא כואב לי יותר מהרגיל תוך כדי העבודה, שעה אחרי שאני מפסיקה הידיים מתחילות לכאוב כל כך שאני לא יכולה להשתמש בהם. ההשהיה בכאבים המשתקים מקשה עליי להבין כמה אני יכולה לעבוד בלי לקרוס.
שנה הבאה אני עדיין אהיה בבאר שבע ואלמד אבל נשארו לי ממש מעט מחוייבויות לתואר: פרוייקט שנתי, סמינר סמסטריאלי ו אולי קורס או שניים. זה אומר שיש לי יותר זמן לעבוד. וזה מצויין, כי אני צריכה לעבוד.
התחלתי לחפש עבודה לפני 3 שבועות. קיבלתי שיחה אחת של הזמנה לראיון אבל התפקיד לא התאים לי אז לא הלכתי לראיון.
הלכתי לראיון (מכרז) באגודת הסטודנטים לתפקיד של רכזת הטרדות מיניות. חשבתי שיש לי הרבה מה להציע אבל לא קיבלו אותי. כשביקשתי קצת יותר הסבר על למה לא, המראיין גימגם ולא ממש ידע לענות לעניין. כמו שאני תמיד אומרת, הכל לטובה! אם הייתי מקבלת את התפקיד, הייתי מוצאת את עצמי במקום לא שמונע מפוליטיקה ופרוטקציות. הייתי נתקלת במאבקים על תקציב, עושה שעות נוספות בלי תמורה... בקיצור, עדיף בלי. מקוה שהם יצליחו בכל השינויים שהם רוצים לעשות עם המועמדת שנבחרה.
לשמחתי יש לי את המזל הכי טוב בעולם. השבוע הוחלט שאני כבר לא בחצי משרה בHRD, אלא שואפת למשרה מלאה. אני אומרת שואפת כי לצערי אני תמיד מוגבלת על ידי הכאבים. הגדרת התפקיד החדש שלי היא "מנהלת אתרים" עם הרחבת התפקיד גדלה כמות העבודה וכן ההתלהבות שלי. (לא שקודם לא הייתי נלהבת, פשוט כיף ומעניין כשיש יותר עבודה ויותר אחריות)
בגלל ההתלהבות שלי רציתי לעבוד יותר. תוך כדי קצת שכחתי שאני צריכה להגביל את עצמי. ביום הראשון אחרי קבלת המשימות החדשות (יום ג' האחרון) עבדתי בערך 8 שעות במקבצים של שעתיים או שעה והיום עבר בשלום.
יום אחרי כן הייתי צריכה ליסוע לירושלים לטיפול שיניים. עבדתי שעתיים בבוקר ואחרי שחזרתי עוד שעתיים וחצי. מה ששכחתי זה שגם בזמן הנהיגה אני משתמשת בידיים והן מתעייפות. אחרי השעתיים האחרונות כבר התחלתי לסבול מכאבים אז הפסקתי לאותו יום.
יום אחרי עבדתי 4 שעות בלי לשים לב. התחלתי בשבע ופתאום היה כבר 11. שעה אחרי שהפסקתי לעבוד הידיים שלי החליטו להודיע לי שגב הגמל נשבר. לא יכולתי להשתמש ביד ימין באותו יום ועד היום אני סובלת מכאבים שמגיעים מקצה האצבעות עד הכתף.
האמת שלכתוב את הפוסט הזה לא ממש עוזר אבל כמעט סיימתי (חשוב לי לחלוק). אז מה שהבנתי זה שאני צריכה ללמוד שוב איך לאזן את עצמי. אפילו שיותר כיף לעבוד בשוונג שלי שזה בדרך כלל יותר משעתיים. אבל כדי שאני באמת אוכל לתת את השעות שלי ולא לשתק את עצמי ליום יומיים כל פעם אני חייבת לעצור את עצמי ולנוח. כל פעם זה מפתיע אותי מחדש כמה זה קשה לאזן את הגוף שלי...
אז בהחלט יש יתרון גדול בלעבוד אצל אחותי וגיסי. הם מבינים ומכירים את החיים שלי עם כאבים. עוד יתרון שיש לי זה החבר המדהים שלי שפעם ראשונה חווה השבוע אותי בכאבים קשים. הוא היה כל כך מתוק, ועזר לי עם כל דבר, ככה שאצטרך כמה שפחות להשתמש בידיים. כל פעם שאני צריכה לדבר על זה הוא הוא הכי קשוב ומחבק בעולם.
הפואנטה היא שבלי התמיכה מהמשפחה, הבן זוג והחברים המדהימים שכבר ציינתי פה בעבר, לא הייתי יכולה להתמודד עם כל המצב. אני חושבת שכל מי שמתמודד עם מגבלות פיזיות או נפשיות צריך את התמיכה הרגשית, פיזית ומנטלית שאני זוכה לקבל.
|