"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
הומאז' לפסיכולוגים שלי
אם יש פצעים רגשיים, אומרת מרתה בק, אי אפשר להגיע לכוכב הצפון בלי לטפל בהם קודם משום שהפצעים שלא טופלו לא יאפשרו לנו להשתמש ברגשות כמצפן. אפשר אמנם לטפל בפצעים לבד, אומרת בק, אבל רצוי מאוד שנמצא מישהו שנוכל לספר לו עליהם ובק מאוד ממליצה על עזרה מקצועית – פסיכולוג. במבחן הפצעים הרגשיים יצא שיש לי המון – זו לא הייתה הפתעה. הבעיה שגם פסיכולוגים בעברי יש לא מעט. נראה לי שסודיות רפואית לא חלה על המטופל ולכן אוכל למנות אותם בשמותיהם האמיתיים (אצל רובם אשתמש רק שמות הפרטיים, אלא אם כן אינני יודעת אותם): הראשונה הייתה הקב"נית דפנה שהאיפור הכבד על עיני החתול הירוקות שלה הרתיע אותי. כבר אז הייתי הטיפוס הזרוק שלא מתאפר וממעיט בתכשיטים. אצל דפנה הייתי כמה חודשים עד התאונה בה נהרגה אחותי (סיפרתי עליה בפוסט נפרד). אחרי התאונה לא הייתי מסוגלת לחזור אליה. אחרי הצבא דודה שלי לקחה אותי לגרמניה לאבא שלי אחרי 14 שנה שלא ראיתי אותו. חזרתי מדוכאת ישר לטכניון בחיפה, שם פניתי למישהי, נדמה לי שקראו לה אורנה. כל מה שזכור לי מאורנה היה שקט מעיק בפגישות. בחופש הגדול בין שנה א' לב' בבצלאל שוב תקף אותי משבר. אחותי שכנעה אותי לפנות לפסיכולוגית דרך גב' ברוצקוס. הגעתי להדסה, אצלה ביליתי ארבע שנים (עם הפסקה של שנה). הטיפול הזה עזר לי לצאת קצת מהקונכייה החברתית שטמנתי בה את עצמי. פתאום באו אליי כמה בני כיתה לדבר על תיאוריות בארכיטקטורה, התחברתי עם ל. ו... התאהבתי אהבה נכזבת כואבת בא. את הדסה עזבתי כשאמא שלי נפטרה. הייתה לי הרגשה שהיא מתחרפנת: פתאום היא כמעט הזמינה אותי לישון בביתה במקום בדירתי כי "לא משאירים אבל לבד" ופתאום היא הציעה לי לתרום את כספי הטיפול לאגודה שאבחר. ברחתי. בין לבין, בשנת ההפסקה מהטיפול הזה, כשלמדתי במשך שנה באוקספורד פוליטכניק הייתי פוגשת יועץ אחד. אני לא ממש זוכרת במה הוא הועיל לי וגם לא זוכרת את שמו. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ניגשתי לשירותי הייעוץ, שם מצאתי את אליאורה. לאליאורה הייתה שיטה שהייתה טובה בשבילי: כל פעם היא החזירה את השיחה למה שקורה בטיפול עצמו – בהווה. קצת לפני תום השנתיים, שבהם הגיע לי הטיפול מטעם האוניברסיטה, אליאורה ילדה תינוק ועזבה. היא נתנה לי שם של מטפל, נדמה לי קראו לו מנחם או נחום – פגישה אחת איתו הספיקה לי. אחרי שנת דיכאון התקשרתי לאליאורה לבקש שם אחר. היא נתנה לי את השם של נעה, שבאותה תקופה התמחתה בפסיכואנליזה. ההתנסות בספה נגמרה בעיניים צורבות (מאלרגיה ומדמעות). חוץ משוב להתאהב אהבה נכזבת שגרמה לי לעשות דברים מוזרים ביותר, נשאר לי מהטיפול הזה, מנעה ומנישות הגבס המכוערות בחדר שלה רק זיכרון של יאוש. משם עברתי לקבוצה של עמליה ומרקוס, שליוותה את המשך אהבתי הנכזבת. כשיום שבת אחת התקשרתי למרקוס לספר לו ששקלתי בדעתי לאכול הרדופים רעילים הוא הפנה אותי לברוך שרשם לי תרופות. המשכתי בקבוצה עד שפגשתי את ל. שהוא עכשיו בעלי ואז לאט לאט, אחרי תהליך "פרידה" (זו אולי הפעם היחידה שלא ברחתי אלא נפרדתי), עזבתי את הקבוצה. כשהיה המשבר הראשון עם ל. ניסיתי לחזור למרקוס באופן פרטי. חטפתי בחילה. במשך תקופה מסוימת ביקרתי איזו פסיכיאטרית בשירות הפסיכולוגי ברח' קורצ'ק. את שמה אני לא זוכרת אבל היא התנתה את מתן התרופות בשיחות, שלי נראו די מיותרות. התרופות היו נפלאות. כשר. אמא של הילדים של ל. התאבדה שוב ניסיתי ללכת לטיפול, הפעם אצל דרום אמריקאית לאקניאנית עם שם מוזר ששכחתי אותו. אחרי חצי שנה התייאשתי. בינתיים אישרו לי טיפול מטעם שירותי הרווחה בכפר סבא שם פגשתי את רינה. הדבר הנחמד שהיה איתה הוא שהיא לא שמרה על המרחק הטיפולי והציעה לי קפה בתחילת הפגישות. לא זכורה לי התקדמות רבה. אחרונה, ולאו דווקא הכי חביבה הייתה אליה, שלמרות שבאתי אליה בבקשה לייעוץ התנהגותי התעקשה לדבר איתי על אבא ואמא וכבר די, לא היתה לי סבלנות. לא הזכרתי כמה כאלו שהייתי אצלם רק לפגישה לא מוצלחת אחת, שאחריה הם דרשו תשלום מלא. זה התחיל להיות יקר מדי. אוי, שכחתי הייתי שלוש פעמים אצל ורדה (כן, זו מהרדיו) שגם הצליחה לשכנע אותי לקחת סדנה ליחסי אנוש ממנה הדבר היחיד שהרווחתי היה 170 ₪ במשחק, שבו הוכחתי לעצמי שעדיין השכל בראשי. |
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ישירות תמיד מתקבלת בברכה. גם אני קראתי את הפוסטים שלך על הילד עם האפילפסיה וראיתי שאת אדם שאוהב אדם באופן טבעי. אני לא כזו (למרות שאני אוהבת כלבים באופן טבעי). אני מכירה את השיטות החיוביות היטב מתוך ספרים ותרגולים (כי חוץ מהמון פסיכולוגים כבר קראתי המון ספרי עזרה עצמית). אותי דווקא השיטות החיוביות הרבה פעמים דיכאו עוד יותר (אם כי גם מהם לקחתי המון דברים קטנים שכן טובים לי). אני חושבת שלא לכולם עוזר אותו הדבר. דרך אגב, אני לא מדוכאת עכשיו (הייתי הרבה פעמים), אני סתם מרגישה עייפה וחסרת התלהבות רוב הזמן.
תודה רבה על התגובה.
האמת היא שקראתי את הפוסט שלך כבר לפני כמה ימים והיה לי קשה להגיב.
אני מטבעי מאוד אופטימית וההרגשה היתה מאוד קודרת אחרי הפוסט.
רציתי לשאול אותך אם ניסית גם טיפול בשיטות חיוביות
לא כאלה שמציפות בעיות ולא בטוח שנותנות את הכלים לפתור אותן
אלא כאלה שמחזקות חוזקות והולכות איתן.
אבל אז התחרטתי כי אני לא מרגישה שאני יכולה בכלל להביע דעה בנושא כי לא יכולתי להזדהות עם הרגשות שלך.
פשוט בגלל שמעולם לא הרגשתי ככה.
ואולי זה בכלל מתוך הזדהות עמוקה עם רגשות דכאוניים ופחדים שקיימים בי ואני לא רוצה לתת להם מקום.
אז אני בוחרת שלא להגיע לתהומות רגשיים כי אני יודעת שהדרך לצאת מהם החוצה היא קשה מאוד עד בלתי אפשרית...
מרגיש כאילו עברת מסע בדרכים בלי שהיתה לך מפה, והאנשים שפגשת בדרך וביקשת שיכוונו אותך -
היו עם בעיית דיסאוריינטציה קשה ותמיד הובילו אותך לשבילים הלא נכונים.
וסליחה שאני כל כך ישירה, זה טבעי אצלי, אין לי שליטה על זה.
הרגשתי צורך להגיב.
מה היה נוראי, עצם העניין או המטפל הספציפי?
תודה על הכוכב, אני לא יודעת אם הוא עוזר אבל זה בכל מקרה נחמד לקבל.
הייתי שלושה חודשים בלבד ובחיים לא אחזור זה היה נוראי
נראה לישעכשיו צריכים לשלם לך על המלצות
מקווה שלך לפחות זה עוזר
איזה חוויה
אני מקווה שלפחות הכוכב שלי יעזור אולי אפילו קצת יותר!
כשהלכתי הלכתי באמון מלא, בלי סקפטיות. מהרגע שהתמלאתי סקפטיות הפסקתי ללכת.
וגם אם אין כבר אמון בתהליך ובאים בסקפטיות
אז נכנסים למעגל קסמים של טיפול ארוך יותר
והרי או הסקפטיות או חוסר הסבלנות עלולים לגבור.
אני חושבת שאם רק המחשבה על טיפול מעייפת אותך, אז באמת אין על מה לדבר.
טיפול לכל החיים (בואו נשים את העניין הכלכלי בצד לרגע) הוא דבר נפלא רק אם הוא גורם חיובי שמחדיר אנרגיות.
אם הוא מרוקן ומעייף, אז זה פשוט לא מתאים.
אני מסכימה איתך שאפשר ללכת לטיפול כל החיים ושבעיות רגשיות דומות יותר לסכרת מאשר לאבן בכלייה (שמרסקים יוצאת וגמרנו). אבל ... א. זה נורא יקר. ב. היעילות של זה הולכת ופוחתת ככל שמתחילים להיות מתוחכמים יותר - אני מרגישה שהפסיכולוגים קטנים עליי כבר. ג. המחשבה על הכניסה הזו לחדר כלשהו (מכוער פחות או יותר), ההתיישבות, השתיקה, וכו'... מעייפת אותי עד מוות.
מה קרה לך? אני עוקבת באופן עקבי אחר הפוסט והתגובות שבו, פשוט נגמרו לי החרוזים ולא היה לי מה להגיד. תודה, שרל'ה. בפוסט הבא מבטיחה לתרום חרוז או שניים.
נכון? זה לא שאני טוענת שזה לא עזר בכלל אני רק טוענת שזה עוזר פחות ופחות עם השנים ובעיקר ... מעייף.
ענתי יקרה את נשמעת בדיווח עייפה לזרא מכל ההומאז' הזה
אך אין ספק שכל טיפול עוסק במשהו שמתעורר באותה עת
וקשה לדבר על טיפול שעברת לפני עשרים שנה שיוכל
להיות בעל אפקט ישיר על מה שקורה היום בחייך.
כמו שלוקחים כדורים/זריקות לסוכרת כל החיים
לעיתים העניין הוא להיות מלווה בגדול על ידי טיפול
ובאופן אינטנסיבי כשקורה משהו אקוטי או כנכנסים למשבר.
וכמובן יש צורך להחליף מדי פעם מטפלים,הנאמנות צריכה להיות
רק לעצמך.החלפה עוזרת מדי פעם "לתקוף" ממקום מרענן בעיה ישנה.
הבעיה היא בגישה כי כשיש בעיות תפקוד מכל סוג
כמה טבעי להעזר בכדורים וכמה זה לא טבעי לנו להעזר בשיחות.משום מה.
בעיות תפקוד, כשמשהו לא מתנהל לשביעות רצונך, וקיים סבל .
אין סיבה להשלים עם שום סבל, מועקה קושי בתפקוד והשלכות פיזיות.
היושר כנות והפתיחות שלך מרשימים לכשעצמם.
צ'טערת
אזלו *
אחזור
היה לי ממש ממש מענין
דרך המסלול אל המטפלים
ומהם
נתת וחשפת גם מעצמך
אהבתי מאד .
בין לבין מהרהרת
למה
אצלי לא מבקרת?
בפוסט.
אני מוכרחה לציין שהרווחת ביושר את הסקפטיות שלך לגבי טיפול פסיכולוגי.