אם יש פצעים רגשיים, אומרת מרתה בק, אי אפשר להגיע לכוכב הצפון בלי לטפל בהם קודם משום שהפצעים שלא טופלו לא יאפשרו לנו להשתמש ברגשות כמצפן. אפשר אמנם לטפל בפצעים לבד, אומרת בק, אבל רצוי מאוד שנמצא מישהו שנוכל לספר לו עליהם ובק מאוד ממליצה על עזרה מקצועית – פסיכולוג. במבחן הפצעים הרגשיים יצא שיש לי המון – זו לא הייתה הפתעה. הבעיה שגם פסיכולוגים בעברי יש לא מעט. נראה לי שסודיות רפואית לא חלה על המטופל ולכן אוכל למנות אותם בשמותיהם האמיתיים (אצל רובם אשתמש רק שמות הפרטיים, אלא אם כן אינני יודעת אותם): הראשונה הייתה הקב"נית דפנה שהאיפור הכבד על עיני החתול הירוקות שלה הרתיע אותי. כבר אז הייתי הטיפוס הזרוק שלא מתאפר וממעיט בתכשיטים. אצל דפנה הייתי כמה חודשים עד התאונה בה נהרגה אחותי (סיפרתי עליה בפוסט נפרד). אחרי התאונה לא הייתי מסוגלת לחזור אליה. אחרי הצבא דודה שלי לקחה אותי לגרמניה לאבא שלי אחרי 14 שנה שלא ראיתי אותו. חזרתי מדוכאת ישר לטכניון בחיפה, שם פניתי למישהי, נדמה לי שקראו לה אורנה. כל מה שזכור לי מאורנה היה שקט מעיק בפגישות. בחופש הגדול בין שנה א' לב' בבצלאל שוב תקף אותי משבר. אחותי שכנעה אותי לפנות לפסיכולוגית דרך גב' ברוצקוס. הגעתי להדסה, אצלה ביליתי ארבע שנים (עם הפסקה של שנה). הטיפול הזה עזר לי לצאת קצת מהקונכייה החברתית שטמנתי בה את עצמי. פתאום באו אליי כמה בני כיתה לדבר על תיאוריות בארכיטקטורה, התחברתי עם ל. ו... התאהבתי אהבה נכזבת כואבת בא. את הדסה עזבתי כשאמא שלי נפטרה. הייתה לי הרגשה שהיא מתחרפנת: פתאום היא כמעט הזמינה אותי לישון בביתה במקום בדירתי כי "לא משאירים אבל לבד" ופתאום היא הציעה לי לתרום את כספי הטיפול לאגודה שאבחר. ברחתי. בין לבין, בשנת ההפסקה מהטיפול הזה, כשלמדתי במשך שנה באוקספורד פוליטכניק הייתי פוגשת יועץ אחד. אני לא ממש זוכרת במה הוא הועיל לי וגם לא זוכרת את שמו. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ניגשתי לשירותי הייעוץ, שם מצאתי את אליאורה. לאליאורה הייתה שיטה שהייתה טובה בשבילי: כל פעם היא החזירה את השיחה למה שקורה בטיפול עצמו – בהווה. קצת לפני תום השנתיים, שבהם הגיע לי הטיפול מטעם האוניברסיטה, אליאורה ילדה תינוק ועזבה. היא נתנה לי שם של מטפל, נדמה לי קראו לו מנחם או נחום – פגישה אחת איתו הספיקה לי. אחרי שנת דיכאון התקשרתי לאליאורה לבקש שם אחר. היא נתנה לי את השם של נעה, שבאותה תקופה התמחתה בפסיכואנליזה. ההתנסות בספה נגמרה בעיניים צורבות (מאלרגיה ומדמעות). חוץ משוב להתאהב אהבה נכזבת שגרמה לי לעשות דברים מוזרים ביותר, נשאר לי מהטיפול הזה, מנעה ומנישות הגבס המכוערות בחדר שלה רק זיכרון של יאוש. משם עברתי לקבוצה של עמליה ומרקוס, שליוותה את המשך אהבתי הנכזבת. כשיום שבת אחת התקשרתי למרקוס לספר לו ששקלתי בדעתי לאכול הרדופים רעילים הוא הפנה אותי לברוך שרשם לי תרופות. המשכתי בקבוצה עד שפגשתי את ל. שהוא עכשיו בעלי ואז לאט לאט, אחרי תהליך "פרידה" (זו אולי הפעם היחידה שלא ברחתי אלא נפרדתי), עזבתי את הקבוצה. כשהיה המשבר הראשון עם ל. ניסיתי לחזור למרקוס באופן פרטי. חטפתי בחילה. במשך תקופה מסוימת ביקרתי איזו פסיכיאטרית בשירות הפסיכולוגי ברח' קורצ'ק. את שמה אני לא זוכרת אבל היא התנתה את מתן התרופות בשיחות, שלי נראו די מיותרות. התרופות היו נפלאות. כשר. אמא של הילדים של ל. התאבדה שוב ניסיתי ללכת לטיפול, הפעם אצל דרום אמריקאית לאקניאנית עם שם מוזר ששכחתי אותו. אחרי חצי שנה התייאשתי. בינתיים אישרו לי טיפול מטעם שירותי הרווחה בכפר סבא שם פגשתי את רינה. הדבר הנחמד שהיה איתה הוא שהיא לא שמרה על המרחק הטיפולי והציעה לי קפה בתחילת הפגישות. לא זכורה לי התקדמות רבה. אחרונה, ולאו דווקא הכי חביבה הייתה אליה, שלמרות שבאתי אליה בבקשה לייעוץ התנהגותי התעקשה לדבר איתי על אבא ואמא וכבר די, לא היתה לי סבלנות. לא הזכרתי כמה כאלו שהייתי אצלם רק לפגישה לא מוצלחת אחת, שאחריה הם דרשו תשלום מלא. זה התחיל להיות יקר מדי. אוי, שכחתי הייתי שלוש פעמים אצל ורדה (כן, זו מהרדיו) שגם הצליחה לשכנע אותי לקחת סדנה ליחסי אנוש ממנה הדבר היחיד שהרווחתי היה 170 ₪ במשחק, שבו הוכחתי לעצמי שעדיין השכל בראשי. |