בשנים האחרונות אני קופצת נון סטופ לבריכות עמוקות.

ברור שאני לומדת לשחות, אני כאן , לא כן?

אבל כשלפני כמה ימים הוא אמר לי:

"נו, תני תשובה אה?"

ועניתי: "עוד קצת, אה אה! "

הוא חיכה בסבלנות לא אופיינית ואז כשהצבתי תנאים הוא אמר גם כן: "כן" ו...שוב קפצתי למשהו שאני מקווה שהייתי בשלה דיי לקפוץ אליו.

איך שהוא אני לא מוכנה לומר "לא" גם כשהחשש מנקר ומפעם...הפחד הכי גדול שלי הוא לפספס, להגיע לסוף הדרך ולומר:

"שיט יכולתי לפחות ..."

אבל עד שאגיע לסוף הדרך "שיט" יהיה כבר מינוח מיושן כשל זה הדינוזאור שיאמר היום: " יא חביבי" וכולי תקווה אחת:

שכאשר "שיט" יהיה כבר כזה מיושן, עדיין אצליח להתחדש בעצמי כל יום, כל שעה ולא יצביעו עלי ויאמרו:

"ראו את הדינוזאורית שאמרה כרגע...מה היא אמרה? שיט?"

פשוט כי יהיה לי ממש לא שיט וגם כי עדיין שם, ב"בית אלדן" או בדיור המוגן, אשאר יצירתית גם אם יהיה זה בשיעור תפירה לגיל הזהב ועוד אשמע (אמנם שלושים אחוז שמיעה מקסימום אבל...) ש"גלית אחחח יש לה ראש..." כי הראש הזה עודו הזוי וצלול כאחד,  קרי קריאטיבי ללא גבולות וגיל.

ומי יתן ואקפוץ גם אז לבריכות עמוקות ועדיף שימלאו בהן מים מלכתחילה, כי 'עקב אכילס' שלי תמיד היה לקפוץ לפני שאני בודקת את השטח.

תוצאות ביניים?

עד כה זה הוביל אותי בדרך כלל ל:

האתר האישי שלי: www.e-sheet.co.il