אותו היום היו קרניים חיוורות של שמש על גבה, שעה שהייתה בדרכה אל הבית. מעולם לא שאלה את עצמה כמה שנים היה קיים. דומה שתמיד היה שם. צבוע לבן היה הבית השכן, אך קירותיו של זה היו אפורים.

לא זכרה כמה פעמים עלתה במרוצה בשלוש עשרה המדרגות המתפתלות, כשידה מחליקה על המעקה המזוהם. מעולם לא הביטה בשיחים, שצמחו צפופים ליד שער הגינה. לפעמים הייתה נושאת סל קניות בידה, והמדרגות חרקו מתחת לרגליה. אז הייתה סופרת מדרגה אחר מדרגה, ובספרה השלוש עשרה הייתה מגיעה אל הדלת.

בעיניים עצומות הייתה מגששת אחר המפתח בעציץ, וכשלא הייתה מוצאת אותו, ידעה שהוא הקדים לבוא, ומחכה לה כבר בפנים.  אפלולית, עשן הסיגריה מערפל את פניו, צווארון חולצתו פתוח ועיניו רחוקות. לעתים נדירות דיברו. לפעמים אמרה – - בעלי חוזר מוקדם הערב. הוא לא שאל מתי תבוא שנית.

  היה מדליק סיגריה בזמן שהייתה מתלבשת, ומתבונן בה בדרכה אל הדלת. מעולם לא אמרה "שלום". באפלולית החדר היה ראשו מעורפל מעשן הסיגריה, ועיניו רחוקות.   הייתה יורדת לאטה במדרגות, ולא ספרה אותן ברדתה. ברחוב כבר דלקו הפנסים. בקצה הרחוב הייתה מפנה את ראשה, והבית היה שם. גוש אפל, שהאור הצהוב אינו מגיע אליו. 

אותו היום, שעה שעשתה דרכה אל הבית, היו קרניים חיוורות של שמש על גבה. הרגשה מוזרה תקפה אותה כשפתחה את השער, והשיחים לא היו שם. בעלותה במדרגות הושיטה ידה לתפוס במעקה, אך הוא לא היה שם.

ספרה את המדרגות, ובספרה שתים עשרה הגיעה אל הדלת. ספרה פעם שניה, חוזרת על הספרות בקול רם. גם הפעם היו שם רק שתים עשרה מדרגות.

עיניה היו פקוחות לרווחה, שעה שידה חיפשה את המפתח בעציץ. דבר לא היה שם. גם לא אדמה. הדלת הייתה נעולה, ולא נענתה ללחיצות גופה. הביטה למטה, וניסתה לספור את המדרגות מלמטה למעלה, אחר – מלמעלה למטה. תמיד הגיע עד שתים עשרה ולא יותר.

  קרן אור חיוורת פגעה בעינה, והמשיכה לעבר קיר הבית השכן.הנערה, שעלתה במרוצה במדרגותיו, נעזרה במעקה המזוהם, וידה השנייה החליקה על הקיר האפור. היא הביטה ברגליים המדלגות מדרגה אחר מדרגה, והחלה לספור כמהופנטת. שלוש עשרה מדרגות היו שם. שלוש עשרה ולא פחות, וליד הדלת עמד עציץ.   עיניה עקבו אחר הנערה, שבעיניים עצומות גיששה בעציץ, ואחר התרוממה ופתחה את הדלת ללא מפתח.

באפלולית החדר יכלה להבחין בערפל כחלחל של עשן, ובגב הנערה הנכנסת פנימה.  אחר נסגרה הדלת, והיא לא ראתה עוד דבר. רק שיחים מאובקים, שצמחו צפופים ליד השער הסגור של הבית ממולה.

* הסיפור זכה בפרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר באוניברסיטת תל אביב, מרץ 1975, אדר תשל"ה.זה הסיפור הרומנטי הראשון שכתבתי מעודי, וגם הוא מטעמי רדיפת בצע. 200 שקלים ישנים היו פעם הרבה כסף...

*כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)