זה עתה עשיתי DELETE. כבר שנה וחצי שאני רואה את שמו ברשימת אנשי הקשר שלי ואני יודע שהרשומה איננה רלבנטית. מאז האירוע המוחי שעבר אז, שוב לא יכול היה לתקשר בדיבור. למספרי הטלפון שלו לא היתה כל משמעות ובכל אופן משהו עצר אותי מלעשות DELETE.  

הערב שוב לא היה טעם בכך. אבי רווה, חברנו "ריבן", נפטר ביום הולדתו ה-61 ואתמול, יום ששי, הוא הובא לקבורות.

DELETE. 

את ריבן אני מכיר מאז גיל 17 לערך והמוות שלו מעסיק אותי בכמה היבטים. הפגיעות שלנו בכל גיל, הפער הארוך מידי בין האירוע המוחי ובין המוות, ההתגייסות המיידית לעזור לעומת מיעוט הנכונות מצידי לקחת חלק בליווי המתמשך, הרצון להרחיק מהראש את המראה שלו בחודשים האחרונים ולשמור רק את זה מהפגישה המסורתית בחצר שלנו, היותו הראשון שעוזב את החבורה שלנו, שהולכת ביחד זה למעלה מ- 40 שנה, ומה זה אומר עלינו ועוד. 

אבל מכל הדברים דווקא רגע ה- DELETE הביא אותי לכתוב. בשנים האחרונות חיינו נעים סביב רשימות הקשר שלנו בטלפון הנייד ובמחשב. מי שנמצא בהן קיים. הרשימות מתנפחות ואז אנחנו עושים מיון. משאירים רק את אלו שאנחנו רוצים להגיע אליהם בלחיצה אחת. ואז עושים DELETE לכל המזדמנים.  

הפעם זה DELETE אחר. עם אבי שמרתי על קשר במשך עשרות שנים גם מחוץ לפגישות של כל החבורה. במושגים המודרניים אפשר להגיד כי הוא היה ברשימת הדוא"ל המקובצת של החבורה, אבל גם שוחחנו בטלפון ושלחתי לו גם מיילים אישיים. תמיד היה לנו רצון  לעשות משהו ביחד גם בתחום המקצועי. שנינו עסקנו בתחום דומה – ייעוץ לעסקים. 

אחת לכמה חודשים נפגשנו. הדבר שייחד את הפגישות בינינו הייתה האופטימיות של אבי. הביטחון שהנתיב שהוא בחר בו זה עתה, יביא לו את השינוי המכריע שכה ייחל אליו. אני שבדרך כלל רואה מיד גם את הסיכונים, תמיד התפעלתי מהביטחון של אבי שהוא בדרך הנכונה. וגם אם היו נפילות אז בפגישה הבאה כבר התייחסנו לפרוייקט הבא. 

ועכשיו DELETE. לא כי הרשימה ארוכה מידי. אלא משום שעכשיו הכל ברור וסופי. אבי רווה איננו. מה שיישאר איתי הוא הזכרון הייחודי שנרכש בפגישות האישיות שמעבר לשיחות הטלפון ופגישות החבורה.