מסדרון לבן וכחול, הרבה דמעות על מעט מסקרה שחורה, שקט של שלוש לפנות בוקר ושתיקה של אנשים שלא מבינים מה הם עושים שם בשעה כזו.

מסיכת חמצן ושלושה צינורות ומדבקות על החזה וביפים של מוניטור והוא אוסף את כל השיער השחור בגומייה כי זה מסתבך עם הפלסטיקים ולהוריד את העגילים ושלוש פעמים שואלים אם היא בהיריון וכל פעם אומר שלא. מיטה עם גלגלים וחדר ענקי ורופאה גדולה וג'ינג'ית ואח שקושר את היד ואז הכל מתערפל אל תוך כלום. 

הביפים הקצובים הם הדבר הראשון החודר שוב אל ההכרה, שמעורבבת עם סמים חזקים ונעימים, ורק מילה אחת מסתובבת בראש שלי, אני אומרת אותה שוב ושוב, ואז בקול רם, והוא בא אליי והביפים נהיים מהירים יותר. כבר יום ויש הרבה אנשים במגדל, מתמחים בסיבוב בוקר ואחים שמחליפים משמרות והרבה רופאים ורופאות, וכבר יש רעש של יום עבודה שגרתי, של חולים ותרופות ומבקרים.

עוד סיבוב במיטה המתגלגלת לחדר אחר, ואני כבר עומדת על הרגליים לבד בחלוק הורוד ובמכנסיים הירוקים המשונים, ומסתכלת בראי, מעבירה את היד בשיער שעדיין חלק, וחושבת שאם הייתי לבנה ככה תמיד בטח הייתי יפה יותר.