ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
אם תראו אותי קדה קידות, מדברת על ישו, קונה סרטי משי לכובע או מתה משנית בימים הקרובים, זה כי שקעתי בקריאת "נשים קטנות" בפעם הראשונה מזה עשר שנים.
אבחנה 1: אני עדיין זוכרת את הכל בעל פה.
אבחנה 2: פאק, הספר הזה כל כך פשוט וזורם במקור. מי שזוכר (בעצם, זוכרת) את התרגום הקלאסי לעברית, הספר הירוק ההוא עם התחריטים, יודע שהוא נשמע כמו ארמית.
אבחנה 3: זה... לא רע. כלומר, דידקטי ואדוק ומטיפני ברמה שהעלתה גיחוכים אפילו על פניהם של בני התקופה, לדעתי, אבל ממש ממש כיפי. הגיבורות פשוט עד כדי כך סימפטיות, והדינמיקה ביניהן עד כדי כך חיה. איכשהו אף אחת מהן לא משאירה רושם נכה ומוגבל רגשית בגלל החינוכיות האובססיבית של המספרת; להיפך – הן כאילו חיות להן חיים שלמים איפשהו, עם סקס ופיפי וצירי לידה ומריבות שלא נגמרות בסוף טוב, ואולי אפילו סדקים באמונה, ואנחנו פשוט לא שומעים על כל זה כי המספרת לא נותנת לנו.
אני יודעת, למשל, שיש לגברת מארץ' איזו טרגדיית-נעורים סוערת שהיא לא מדברת עליה עם הבנות. איך אני יודעת? כי זה שם, ברקע. מעולם לא חשבתי על הפן האוטוביוגרפי של הספר, אבל אין ספק שהושקע בדמויות האלה הרבה יותר חומר רגשי ממה שהיה הכרחי לצרכי העלילה. כל מה שלא נכתב מרחף בין השורות.
ובעצם, נכתבו גם כמה דברים שלא הבנתי בגיל 12. כל העניין עם המרחב הפיזי בין ג'ו ולורי – כשהיא מחבקת אותו ונבוכה, או כשהיא שמה את הכרית הגדולה ביניהם על הספה. לא הבנתי למה הם עושים מזה עניין כל כך גדול. קוראים לזה מתח מיני, דה.
אבחנה 4: כמו אז גם היום, אני מתחילה את הספר לצדה של ג'ו, אבל לא הרבה אחרי תחילת הכרך השני, אני מגלה בהפתעה שאני הרבה יותר מזדהה עם איימי החמודה והנוחה, שרוצה לפלרטט ולהיראות טוב ולהתחתן עם מישהו חתיך ועשיר. אולי זה כי הסופרת לא פרגנה יותר מדי לג'ו, בת דמותה, ועשתה אותה די קלולס בסופו של דבר. ואולי כי אני ממש אוהבת בגדים.
|
liran denesh
בתגובה על בדיחות אהובות במיוחד מהאתר הקומי "הומלס"
חייש
בתגובה על בצער לא רב
z00k
בתגובה על לא היום הכי חזק שלי
Glinelen
בתגובה על אני אורבנית מתמיד
bobsfog
בתגובה על לורי לורנס, תעשה לי ילדים
abu ilai
בתגובה על ליל פורים מוצלח במיוחד בעבר הרחוק
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
בחירות |
מזג אוויר |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות סרטים |
סרטים חדשים |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
לונדון 2012 |
ספרים
|
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הייתי לי חיבה אובססיבית לא רק לספרים של לואיזה מיי אלקוט, אלא לכל הקולגות שלה לזא'נר ספרות ה-girl power. במסגרת האובססיה הזו, נסעתי עם אמי לראות את הבית בו גדלה אלקוט, את הבית בו גדלה לורה אינגלס וויילד, מחברת בית קטן בערבה, וכל מיני כאלה...
היחיד שעדיין אל הספקתי לדרוך בו הוא ביתה של לוסי מוד מונטגומרי באי הנסיך אדוורד, מקום מושבה של האסופית.
רוצה לבוא?
צודקת, באמת איימי הייתה בחורה חלקלקה.. :} אבל אני למדתי דווקא מוסר השכל שונה במעט : אם לאחותך קוראים יוסף זה סימן רע.
גדול! כן, איימי שרפה את כתב-היד של הספר של ג'ו, ואז ג'ו לא דיברה איתה, ולא הזהירה אותה מפני הקרח הדק בנהר, ואז איימי כמעט טבעה, ומוסר ההשכל של הפרק היה: מוטב לסלוח לאחותך כשהיא מבקשת סליחה, גם אם היא היתה ממש ביצ'ית. או שמא: מוטב להסתכל לאן את מחליקה.
לא קראתי אף פעם.
בכל מקרה, את עושה חשק לקרוא...
פוסט יפה מאוד.