אבל ספק אם אפשר עוד להנביט משהו מן השמחה הדחקאית של הילדות.

יש שיאמרו שדי בארבעים שנות ילדות, אך הארבעים הראשון אינן ילדות נבונה במיוחד.

כשגיל ההתבגרות נמשך כל כך הרבה זמן, פצעי הבגרות הופכים להיות ממש נפשיים ואת אלו שום סבון אסותא לא ייבש ועל כן היא דרושה כל כך גם להמשך, הילדות הנבונה.

אבל הגוף עוטף את עצמו בשכבה עבה של יאוש אפרפר המובילה לחורף גרעיני גופני וקרני האור אינן חודרות עוד מבעד לשכבה האביכה וככה מתמוססים הכלורופילים של גרעין השמחה וגם חומצות האמינו בתוכן הוא טובל, הופכות חומצת מלח.

ורק הזכרונות ההולכים ונשכחים, מספקים עוד משב אחרון של חמצן לרמץ שנותר ממדורת הלילה והוא הולך ומתקרר ודועך וכבה לבסוף.

אבל...חומרי הבערה אינם מתכלים לעולם ואלו הם רק התנאים המידרדרים שמעכבים את האש הגדולה ואם תבואי עכשיו ותנשפי מלוא כוחך ותפריחי את האובך, תגלי שבאמת באמת, הסנה בוער ואיננו עוכל.

זה אינו פלא,  זהו הטבע...הטבע שלי.