726 וחצי
פוסטים פופולאריים
-
מוניות
19/5/08 | 713 צפיות
-
הסיפור השלישי - "גמד החלומות"
6/10/09 | 1372 צפיות
-
הפוך
9/8/09 | 750 צפיות
-
הבלוק של דודה ז'ניה
6/5/08 | 485 צפיות
-
הסיפור הרביעי - האבן של רונית
19/10/09 | 965 צפיות
-
שמוליק הפיל
17/9/09 | 794 צפיות
פוסטים אחרונים
- בסך הכל רציתי עוף 14/9/12
- תמונות 1/4/10
- נשימה עמוקה 8/3/10
- חוג דרמה 25/2/10
- שיחה 18/2/10
- חיים כפולים 11/2/10
0
מכתב
יקירתי, . אני כותב לך את המילים האלה, כי אני לא מצליח לבטא בעל פה את כל מה שיש לי להגיד לך. לאמר לך את האמת, אני חושש שגם הדף הזה ישאר בסופו של דבר לבן, או לפחות מלא מחיקות שביניהן גיבובי מילים שלא יאמרו כלום, והמילים האמיתיות שנמצאות בתוכי, ימאנו לצאת. את נמצאת עכשיו עם הבנות בבריכה. הבית ריק, ואולי בכל זאת, המילים שלי, שנמצאות בי כל כך הרבה זמן, עכשיו, בשקט ששורר כאן, יאותו לגלות את עצמן. . הכל התחיל כשנפל הפגז ההוא. 122מ"מ של עופרת שנפל אצלנו בעמדה בתחילתה של המלחמה. שישה ביוני, 1982, עשר וחמישה בבוקר.ההדף שלו אטם, בלי שהרגשתי, את ליבי, עוטה עליו מסך שעתיד ללכת איתי בשנים הקרובות, וללוות אותי לכל מקום. כשהתפזר העשן, כשחזר השקט, התחלנו לפעול כמו אוטומטים. התקפלנו משם במהירות שיא ודילגנו לעמדה אחרת. הימים הבאים הביאו עימם עוד ועוד נפילות, וכל אחת מהן העמיסה על ליבי, על רגשותיי, עוד מעטה שלא הבחנתי בקיומו. לא שמתי לב איך הפסקתי לפחד מהנפילות. איך התחלתי לחשב את מרחק הנפילה לפי עוצמת הקול. איך האדרנלין שגואה בי בגלל הקרבות הוא הרגש היחידי שזורם בעורקיי. המראות מולי הפכו לסרט, ואני כמו מתבונן בו מהצד. עשן, זחלים, יריות, חיילים, נפילות. נפילות. עוד נפילות. . אחר כך, כשליווינו את יאיר ואת אסולין בבית הקברות, עמדנו חבוקים, מסתכלים על הזרים הנערמים. עיניי היבשות מסתכלות סביב על המשפחה, על החברים, על הדמעות ששטפו את פניהם. על הדמעות שלי, שירדו אצלם ולא אצלי. וכשקברנו את עידו, נסעתי אחרי ההלוויה יחד עם אורן אליו הביתה. העברנו אחר צהריים שלם בלדבר על הכל ועל כלום. משאירים את מה שראינו ואת מה שעברנו לשיחה אחרת לזמנים אחרים. לזמנים, שידעתי עמוק בתוכי, שלא יגיעו. . אחרי השחרור מצאתי את עצמי מסתכל כל יום בתיבת הדואר, מחכה למעטפה החומה ההיא שתקרא לי שוב לעלות על מדים. מחכה לרגע לנסוע למדבר, לצפון, להתמזג עם הריח של הגריז, עם האימונים, עם היריות. מחפש משהו בלי לדעת מה. בלי לדעת שאני מחפש. רק ממשיך לחפש. אחרי שהתחתנו, את תמיד היית נחרדת מהמעטפות ההן. מנסה ולא מצליחה להבין למה אני לא מבקש לפרוש. מה כבר עושים שם במילואים. מה כל כך חשוב ללכת לשם שוב ושוב במקום להיות עם המשפחה. כמו תמיד פטרתי אותך בתשובות של 'ככה זה'. לא מצליח להסביר לך ולעצמי מהיכן נובעת המשיכה הקמאית הזו. . הימים והשבועות על מדים, גם הם לא הצליחו להמיס את המעטה ההוא שעטף את ליבי מאז אותה נפילה. מעטה של 122 מ"מ, שכלא את הרגשות שלי, עד שלא ידעתי שהם שם בכלל. בחתונה שלנו, בלידות של הבנות, בכל השמחות שבדרך, תמיד שמחתי. שמחה מאופקת. מוגבלת. שמחה שלא מצליחה להתפרץ. שמחה שנבלמת על ידי גוש גדול וכבד שיושב שם עמוק בפנים ולא נותן לכלום לפרוץ. כך גם אהבתי אותך. את הבנות. כך גם כאבתי את הדברים הקשים שבדרך. עצור וקפוא. מרגיש ולא מרגיש. מתסכל אותך. מתסכל אותי. לא מבין בעצמי. שנה ועוד שנה, וכל מה שאני רוצה זה להתרגש. להתרגש באמת. מתוך הלב, לא רק בחיוך מכני שמרוח על הפנים. לתת ללב שלי לפרוץ ולעלות על גדותיו, ולא רק לחשב את פעימותיו הקרות. . עם השנים השלמתי עם המצב. את יודעת איך זה. גברים לא בוכים בסרטים. אנחנו מתרגשים אבל בקטנה. נכות רגשית גברית טיפוסית. תירוץ נפלא להיאחז בו. תירוץ נפלא שהסתיר את אותה שכבת מגן. שכבת עופרת שמייבשת את הדמעות שאינן, שמחניקה כל ניצוץ של רגש. שלא נותנת לחיות את החיים כמו שהם. עם הטוב והרע שבהם, בלי הפילטר שמחניק את האור ואת לשד המהות. את ההתרגשות. . ואז זה קרה. את המעטפה החומה החליף צלצול של טלפון. שלוש שנים חלפו מאז. את בוודאי זוכרת. לא היה לך הרבה זמן להתרגל. לא היה לי די זמן להיפרד. טלפון, ואני בדרך לצפון, מחשב שוב את המרחק של הנפילות לפי קול הנפץ. האוטומט שהיה שם מאז המלחמה ההיא המשיך להניע אותי. את הפעולות שלי. מתייחס באדישות לנפילות. לרחוקות. לקרובות. מה שהיה הוא שהווה. כמעט. . בלי משים, הנפילות סדקו משהו. כשהיתה ההיא, הקרובה כל כך, הרועשת, משהו נסדק. משהו נסדק, אבל אני לא שמתי לב לסדק. משאיר לעת עתה את הפחד מחוץ ללכסיקון. את הפחד את הדאגה את הגעגועים אלייך ואל הבנות. אבל משהו נסדק. עבר זמן, בלי ששמתי לב לכך, אבל משהו קרה. אני יודע. . כשהכל נגמר וחזרתי לשגרה, המעטה עוד היה שם. אני יודע. גם את יודעת. השתיקות. העיניים היבשות. המעטה המקולל הזה עוד היה שם, אבל כשאני מסתכל לאחור, אני מזהה את הסדקים הראשונים שנפערו בו. כשכולם ציינו שנה, הרגשתי. מוזר. אחרת. מן רטט לא מוכר, רטט שהזכיר לי דברים שהיו שם פעם לפני כמעט שלושים שנה. הרגשתי משהו, ולא ידעתי מה. . לפני שנה כשהחזירו את רגב וגולדווסר, ישבתי מרותק למסך. התבוננתי בתמונות. בארונות השחורים. מהופנט. נדמה היה לי שאני שומע משהו, אבל לא ידעתי מה. אני יודע היום שהיה זה אותו סדק שהתרחב. אולי נפלה מהמעטה איזו פיסה קטנה, שאיפשרה, לראשונה, זה שנים רבות, לקרן אור אחת לחדור אל ליבי החשוך. . השנה זה קרה. סוף סוף. כבר שבועיים, עם הגיע הציון לשלוש שנות, שאני מוצא את עצמי מתמכר אל הכתבות, אל התמונות, אל השידורים. יונק מהם בתאווה במין צורך לא ברור. יונק כמי שכפאו שד. וכל כתבה, כל תמונה, כל צילום וראיון, פיצחו עוד רסיס מתוך המעטה שהיה שם כל השנים. ויותר משנתנו התמונות לאור לחדור, הן איפשרו סוף סוף לדברים לצאת. כשתגיעי הביתה, אני אראה לך את הכתבה ההיא. האחרונה שקראתי היום. אותה אחת, שניפצה באופן סופי את המעטה. כי כשגמרתי לקרוא אותה, קמתי מעם המחשב, ומבלי לחשוב, הלכתי לוידאו. הכנסתי לתוכו את הקלטת הישנה, והסתכלתי על הסרט מהבריתה של ביתנו הבכורה. סוף סוף בכיתי. . .אוהב אותך. אני. |
תגובות אחרונות
-
S madar
בתגובה על תמונות
-
אור2010
בתגובה על נשימה עמוקה
-
אור2010
בתגובה על חוג דרמה
-
perach1
בתגובה על שיחה
-
מרום-design
בתגובה על חיים כפולים
תגובות (23)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מכתב מכתב... כל כך מרגש. *
נכות רגשית גברית טיפוסית
צריך לתת לכם לחוות פעם אחת לידה
ולא בצפייה בקלטת של הבריתה
ולא לעמוד ליד ולהחזיק את היד
אילא שתרגישו את עוצמת החוויה
איך יוצא מכם ילד. ילד שלכם
ואז אולי הנכות תהייה יותר קטנה
ותבינו פרץ רגשות מה הוא
אך מכיוון שעדיין לא קרה הנס
תמשיך להוציא את הרגשות ולשחרר
על הדף, על הטישו, בסתר, על כתף, בהחבא
ובעיקר בעיקר בקול רם עם עצמך.
ותבכה. זה הכי משחרר שיש
בטוח היא תשמח לנגב לך את הדמעות.
רגשות חבויים בנבכי הנשמה.
מטענים משתחררים בעיתם.
עצוב ושמח כאחד.
גם אני....
בכיתי.
מדהים ומקסים.
גבר אמיתי.
שיהיה רק טוב!!
כתיבה נוגעת ונפלאה
המשך יום קסום
wow....
ריגשת אותי מאוד יקירי.
ואוו
הצלחת לרגש.
מילים שיוצאות מהלב - מגיעות אל הלב.
רק טוב.
כואב ומרגש.
סיפור קשה אתה מספר...ועכשיו כשפרץ מעין הדמעות הטוב..תחוש ודאי את השחרור..לאיטו... והחזרה לחיים האמיתיים... לאהוב ולהיות....
מ ר ג ש
כתוב משובח *
מקסים.
והנה הן יצאו,
המילים האמיתיות מניבכי לב ונפש,,דולים זיכרונות מלאי עוצמה וכאב,,,,,
והדמעה מקלה ,,
כתבת נוגע ,,
*
המילים שכבר אמרנו
- הזכרונות האלה שמלווים אותנו - והולכים איתנו.
זו חלק מהמציאות הבלתי נמנעת של חלק מאיתנו , בעיקר של גברים רבים בארץ .
זמן לשתוק וזמן לדבר .
" משאירים את מה שראינו ואת מה שעברנו לשיחה אחרת לזמנים אחרים.
לזמנים, שידעתי עמוק בתוכי, שלא יגיעו . "
היום למדו בצבא כמה חשוב לשחרר מיד אחרי אירוע -
דבר שמונע כמה שאפשר את הזמן הצובר וצובר את הגוש הדואב בגרון .
ברגישותך כי רבה חווית ,זכרת ,והוצאת את כאבך.
תיעלת אותו גם לעשייה והתנדבות למען אחרים .
כל הכבוד לך .
מאחלת לך ימים שמחים ומלאים עם משפחתך ובכלל .
בהערכה רבה
סמדר .
במילה אחת: וואווווו!!
דמעה קטנה נולדה והיא מבצבצת בקצה העין.
זה הכל.
*
ריגשת אותי מאד
סיפור קשה, עצוב וכואב,
שבןע טוב.
כל סיפור שיש בו נגיעה לילד - מרגש !!
כן הכאב הזה .. הדמעות מוציאות את עוצמת הכאב לדרך אחרת ..והמחשבות מנקות מעט את הכאב שבלב כשניתן ...
היממת אותי כמה רגישות ות
אזלו כוכבי
אשוב מיד כשאוכל להאיר..
ריגשת אותי כל כך..
אין לי מילים..