פנינים מפצות על אובדן צדפה ע"י הצלפה בפינות הים.



גם בשקט אני גועשת. אבל לא כמו כותל.

כמו קצף פרוותי. מעגלי. כמו שרוח לוחשת שטוב לה.



ברגע הדק ששפתיך נחות על שלי, אני יודעת. גם בלי מים אני צומחת,

דולפינית.
מי שדובר את שפת הים ידבר אותי.



פעם חשבו אותי לקצה. אני עגולה כמו עולם.

רק זה המפליג מערבה כדי להגיע מזרחה יגלה יבשת חדשה.

ואיך ידעת שזה מה שאני רוצה? להיות על ירח.

תכף יהיה שם חיים.

ויעלם בנו כוח המשיכה המקולל הזה.



בנתיים, כיף לי לתת לסמרות שמש ללטף כתפיים חשופות.

מה ששורף, צובע בי רקמות. עושה את הגוף הזה לאני. לאור.

אור משמע ללכת אחרי האמת. גם אם זה מבטיח מצולות.



תוליך אותי בעיניים עצומות להתעלס במים כחולים.