יש אנשים, כמוני, שדיכאון אחרי החופשה מתחיל אצלם עוד לפניה. יחד עם ההתרגשות וספירת הימים שנותרו להמראה המיוחלת, מתגנב ללב גם הפחד מהשיבה הביתה, מהלם המציאות, מהצורך להכיר בכך שאין לי ארץ אחרת.

בערב שלפני, אנחנו באחת הערים הנפלאות בעולם, מנסים להיאחז בתחושה התוססת, בהמוני התיירים חסרי הדאגות, בהבטחה שיום אחד נחזור לפה, בפארק הירוק והעצום, במערכת התחבורה הציבורית הנפלאה, בבניינים היפים להלל, בנגני הרחוב שמשאירים אותנו המומים מהיופי. אבל זה ערב אחרון, ויורד פה גשם אפילו אם כולם מלקקים גלידה בכל מקום, וזהו, חוזרים מחר לאספסת הצהובה שלנו, לחיים בלי יופי ובלי נשימה.

חוזרים למלון, אורזים את המפות ואת המדריכים ואת המצלמה, המועקה עדיין איתנו פה, נשארת על הכתפיים.

קמים באמצע הלילה כדי להגיע לשדה התעופה. תחנת הרכבת הגדולה הומה ונראית כשער פלאי לכל קסמי העולם. אפשר להגיע מפה לכל מקום, נדמה, ורק אותנו משגרים הבוקר חזרה לישראל. נסיעה מנומנמת ברכבת יעילה. שדה ענק מלא בהתרגשות. עייפים. טרטורי פקידים. טרטורי מטען. שוב קיבלנו מקומות דפוקים. מזל שזו רק טיסת פנים.

מטוס ממריא, מטוס נוחת, עוד שדה ענקי, 7 בבוקר והכל חי ורוחש וכל החנויות פתוחות. סיבוב בעיניים טרוטות לבדיקת מחירי ויסקי ושוקולד. ארוחה אנמית בשדה התעופה. ניסיון לדחות את הקץ, את הכניסה לחלק הטרמינל ששמור למצורעים. הפעם יש לנו מזל: הטרמינל הרחוק מכולם מוקצה לא רק לנו, אלא גם לאמריקאים. שותפים לגורל, כולנו עוברים משמושים בכל מקום אפשרי, מסירים נעליים, פותחים תיקים, יד ממששת אפילו בתוך המכנסיים. 

ואז מתיישבים בספסלים הצפופים. שפת אימנו שוב נשמעת ברמה, ברמה מדי, גורמת לנו להתכווץ בתוך עצמנו ולרצות להכחיש כל קשר לזה. המשפחה שלידינו לא שמה לב למבט האומלל שלנו, ואב ממורמר צועק שוב ושוב על ילדיו המסכנים. זמן טוב לשקוע בספר באנגלית ולשמוח על כך שלפחות אחד מאתנו בלונדי וכחול עיניים.

הבורדינג מתחיל. במקום תור יש גוש אמורפי של אנשים, עם זרמים בעוצמה משתנה. המטוס צפוף הרבה יותר מדי. כולם מעלים הרבה יותר מדי מטען - מה קרה לקטע עם מגבלת גודל של תיקי יד? מישהו מעלה מזוודה ענקית לתא המטען ומתעקש לדחוף אותה שוב ושוב על מטעננו השביר שמשמיע קולות כניעה. למרבה ההפתעה הדוחף מתגלה כאמריקאי: האם הבהמיות הישראלית מידבקת?

במטוס העומד חם נורא ויש ריח כזה של חמסין. הטיילת בעיצומה. התקוות לשביתה פתאומית, למשהו שיגרום לסגירת כל המרחב האווירי בעולם נמוגות להן. המטוס משמיע קולות מדאיגים - אולי בכל זאת לא נמריא? אבל בסוף כולנו באוויר. נגמר העוף, מתקמצנים על סרט ובמקום זה יש ספיישל מייקל ג'קסון, עד לרגעים המביכים ביותר שלו. מזל שהבאתי ביסקוויטים מהבית. כלומר מהסופר המדהים שבלב העיר.

הטיסה מגעילה ואנחנו שונאים כל רגע, אבל הנחיתה בישראל בכל זאת מוקדמת לנו מדי. הכל בחוץ צהוב כל כך. המרוץ אל ביקורת הכרטיסים. הדחיפות בתור למזוודות. ולא, פה אי אפשר לחזור הביתה ברכבת. ברוכים השבים לג'ונגל.