בשולחן-ערוך (אורח-חיים סימן תקנה סעיף א) נפסק, וכך נוהגים, להקל באבילות תשעה באב מן המנחה (הצהרים) ולמעלה, ומניחים אז תפילין (בתשעה באב אין מניחים תפילין בבוקר אלא בתפלת המנחה) ומחליפים "אפר" ב"פאר". גם הובא בטור (אורח-חיים סימן תקנט) שאחר חצות היום מתחילים להכין צרכי סעודת הערב. דבר זה הוא פלא, ומה הטעם ועל מה ולמה מתחילים כבר אז להקל באבילות, הרי אדרבה האבילות קשה אז ביותר, שהרי בשעה זו ממש הייתה שריפת בית אלוקינו, ולפנות ערב הוצת בית המקדש באש. והגמרא (במסכת תענית דף נט עמוד א) מביאה את מאמרו של רבי יוחנן: "אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף". ואם כן בדין היה, לכאורה, להרבות אחר הצהרים באבילות, יותר מבליל תשעה באב, ולא להקל. אמנם אין אבילות החורבן ככל אבילות, וכאדם המתאבל ומקונן על אבידה גשמית. כי לכאורה מה יש לנו לבכות על תפארתנו וגדולתנו שהיה לנו לפני שנים מרובות. וכי יעלה על לב אדם לבכות בכי תמרורים על שסבו היה עשיר גדול ובעל נכסים מרובים והוא אין לו מכל העשירות הזו מאומה. ואפילו מי שמתאבל, חלילה, על שמת בנו יחידו, הרי לאחר עבור שנים רבות ישתכח הבן מן הלב ולא יתאבל עליו יותר. וכמה וכמה אומות המוזכרות בתורתנו הקדושה ובגמרא עברו ונתבטלו מן העולם ואין בוכה ומתאבל עליהם (ידוע שיש לאומות אלו צאצאים מועטים כיום, ואין כאן המקום להאריך בזה). ובוודאי אין חלקנו באלו המתאבלים על דברים העוברים מן העולם, ולכן על מה אנו מתאבלים. אלא עניין האבילות על חורבן בית המקדש הוא, שבהיות בית המקדש עומד על תלו הייתה השראת השכינה בישראל, כמו שנאמר (שמות כה, ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. וכן נאמר (שמות כט, מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ושָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָֹ"ה אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל (שמות לד, כג) בבית המקדש. ושמו של הקדוש ברוך הוא היה מקודש בעולם, וכל הגויים ענו וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (דברים ד, ו). ובחורבן בית המקדש גלינו מארצנו הקדושה וגלתה השכינה הקדושה יחד עִם עַם ישראל, וניטלה מאיתנו הדעת, וחכם אין לעבוד את ה', ואף מי שרוצה לעבוד את ה' אינו יודע הדרך בה ישכון אור פני מלך חיים. ועל זה אנו מתאבלים במר ליבנו, בראותנו גודל ירידתנו מדי שנה בשנה שאנו הולכים מדחי אל דחי. ואילו היה לנו בית-המקדש, מקום השראת השכינה בעולם, ובו כּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָם וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָם (מתוך סדר הקרבנות, והוא ע"פ הגמרא מסכת ערכין דף ד עמוד א, וילקוט שמעוני אסתר פרק ט המשך סימן תתרנט), אשר ע"י עבודתם הייתה השראת השכינה במלוא עוזה ותפארתה, לא היינו מגיעים לסכלות וחשכות כזו, וכל צורת העולם הייתה טובה יותר עד אין לשער ממראהו עכשיו. זה הוא העניין שזמן האבלות על החורבן הוא בחצות הלילה, כי אז הוא זמן התעוררות הקדושה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, סב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ, ואז הקדוש ברוך הוא משתעשע עם הצדיקים בגן עדן (זוהר הקדוש חלק ג דף רס עמוד א). ובמדרש (איכה רבה, פרשה ב, אות כה) כתוב: "אמר רבי לוי: כינור תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו וכו', וכשהיה דוד שומע קולו היה עומד ועוסק בתורה, וכיון שהיו ישראל שומעים קולו של דוד עוסק בתורה היו אומרים: ומה דוד מלך ישראל עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה מיד היו עוסקים בתורה". וזמן חצות הוא הזמן הנקי מכל הבלי העולם הזה. והנה בחצות הלילה כאשר איש יהודי שהוא בעל נפש, רואה ומתבונן איך ניטלה מאיתנו הדעת, וכמה גדול כוחו של היצר הרע, ונזכר בבנין בית המקדש שאז הייתה התעוררות גדולה לקום ולהודות לשם ה', וכשנזכר באותם הימים ורואה שהן עתה חסרנו כל אלה, נשבר לבו בקרבו ונופל על הארץ וגונח ובוכה על החורבן שגרם לסילוק השכינה והתעוררות הקדושה מישראל. ועל זה אנו בוכים. עיקר בכייתנו על חורבן בית המקדש הוא על השכינה שנסתלקה משם. בספר יוסיפון (פרק צד) מסופר שבעת חורבן בית המקדש, כאשר הכוהנים והלויים ראו את בית המקדש עולה בלהבות אש, הטילו עצמם לתוך האש, כי מאסו בחייהם, ואמרו: אחר שריפת בית ה' אין חיים. ובוודאי שלא עשו כן מפני העצים והאבנים שחרבו ונשרפו, שהרי יש להם תקנה לשוב ולבנותם, אלא עשו כן מפני השכינה שהלכה ונסתלקה משם, ואפילו אם היו חוזרים ובונים את בית המקדש לא הייתה דעתם מתיישבת, מפני הקדושה שנסתלקה ואיננה עוד. מטעם זה לא קבעו את יום הבכי והאבילות בעשירי באב, ואע"פ שרובו של ההיכל נשרף בו, כי עיקר השבר אינו על חורבן בנין בית המקדש, אלא על חסרון הקדושה והסתלקות השכינה הקדושה מישראל, שזה היה לפני שריפת בית המקדש, ואשר מזה נגרם שיוכלו האויבים לשלוט ולהצית אש בהיכל הקודש. והסתלקות השכינה גרמה לירידת הדעת וסתימת מעיינות החכמה והתורה, וגדול שבר זה אשר הושברנו, שאפילו אחרי אלף תשע מאות ארבעים ואחד שנה בגלות המר הזה עדיין מרגישים אנו את צרת החורבן על גווינו. וכשאנו אומרים (במוסף לשלושה רגלים, בראש השנה וביום הכפורים): וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ. אין אנו בוכים ומתפללים מפני שרצוננו להיות ככל הגויים, ששופטינו ומלכנו יצאו לפנינו וינהיגו את העם כשאר מדינות העולם, אלא מפני שאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ, המקום אשר בו היה נראה האדון ה' אלקי ישראל. ואח"כ אנחנו אומרים: מֶלֶךְ רַחֲמָן רַחֵם עָלֵינוּ. טוֹב וּמֵטִיב הִדָּרֶשׁ לָנוּ. שׁוּבָה אֵלֵינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיךָ. בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשׁוּ רְצוֹנֶךָ. בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה וְכוֹנֵן מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ. וְהַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ. וְהָשֵׁב כּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם, ועיקר הטעם שאנו משתוקקים לבנין בית המקדש שאז יהיה וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם, שיחזרו לבחינת הקדושה ועבודת ה' הראויה ותרבה בחינת הדעת, וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה, ונראהו עַיִן בְּעַיִן בְּשׁוּב יְהוָ"ה צִיּוֹן, וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָ"ה לעיני כל בשר.
מבוסס על דברי תורה שנשא כבוד קדושת הרב הקדוש האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצוקללה"ה זי"ע מנתניה (מופיעים בקונטרס "דברי תורה" גליון אלף ר"פ)
אחר כותבי כל זאת מצאתי בספר זכור לאברהם (מנהגי חדשי תמוז ומנחם-אב, עמוד שלג, בהערה) שכתב: כבוד קדושת אדמו"ר מתולדות אהרן זצוק"ל זי"ע היה אומר: כי הבכייה אינה על חורבן בית המקדש, שהרי זהו צער ישן, אלא על צער השכינה. וזה כל המאמר בשתי מילים. |