איש אחד מבוגר מביט במבט עייף של שנים אל אורות חולפים שהזמן הנוסע לאחור לא יחזירם לפנים ואישה אחת צעירה שמהרהרת אולי באהבה חדשה (או נשכחת) ואולי אף סבורה, בחשש מה, כי לכל רכבת יש תחנה סופית ואחרונה ואתה, המביט בהשתקפויות דהויות הניבטות אליך מדמדומי שמש אחרונים מייחלות להגיע, כל אחת אל התחנה הנכספת שלה כמו גם כולנו, כמו גם השתקפותך אתה חולפים במסעותינו על פני תמונות, אורות ורגעים ותמיד, תמיד, מקווים התמונה נלקחה ברכבת העילית של ברלין, אוקטובר 2006. השיר נכתב מספר שבועות לאחר מכן. האיש היושב לצדי הוא אבי. |
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נכון...
זו אולי הסיבה לכך שלרוב כשאנו נוסעים ברכבות אנו מתמלאים בהרהורים תוך כדי...
אני מניח שכל אחד מהצבעים סימל עבורי את נושאי הבתים אך איני זוכר בדיוק מה הוביל אותי לבחור בהם - העלתי בזמנו את השיר הזה לבלוג הקודם שלי באתר תפוז בצורה הזאת, וכך העתקתי אותו משם לכאן...לא מתחכם בכלל. להפך- פשוט ונכון... :)
איזה יופי!
החיים כהשתקפות בחלון רכבת....
השתקפויות, פנים רבות להן...
נשמע מתחכם, אבל באמת זה ככה.
:)
נוגע, רגיש.
לא מבין מה תפקיד הצבעים?
שוקי
תודה רבה!
שמתי לב שאת נוהגת לכתוב סיפורים בהשראת צילומים\תמונות וזה ממש משמח לשמוע שגם התמונה הזו מעוררת בך השראה...
גם אצלי תמונות שונות נתנו השראה לכתיבת סיפורים, אם כי לא תמיד זה אכן יצא לפועל....
תמונה מעניינת,
סוג של להביט בעצמך
מביט מהצד
...מעוררת השראה לכתוב סיפורים