אז חזרתי מאפריקה, מלאה חוויות וצילומים.

אני רוצה להתחיל דווקא מהשבוע השני,

ביום שבת (ראשון) סיפרתי ליריב חבר מקסים שגר בניירובי

שיותר מעניינים אותי אנשים מאשר בעלי חיים (ככה אני...)

והכי הייתי רוצה להסתובב באחד הכפרים,

לראות ילדים בבית הספר – שגרה יומית בכפר.

למחרת כבר הייתי בכביש המביא לכפר מזרחית לניירובי בירת קניה,

עם עדנה שסיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה אבל מובטלת,

לבקר את ההורים שלה בכפר.

אמא שלה מורה בבית הספר, עדנה עצמה למדה בו.

שביל מפותל הביא אותנו אל ביה"ס.

שם קיבלה את פנינו אמא של עדנה,

הכניסה אותי לחדר המנהל שספר לי על בית הספר.

כעבור מספר דקות הגיע הצ'יף

של הכפר שהוא גם הכומר והצטרף לשיחה.

מנהל ביה"ס ספר שלומדים בו כ760 תלמידים ביסודי

ועוד כמה מאות בתיכון.

על קשיי הבצורת – על הרעב ועל כך שיש ילדים

שהארוחה היחידה שהם אוכלים ביום

היא הארוחה המוגשת בבית הספר

(מייז - סוג גרעיני תירס מורתחים עם מעט שעועית).

 

כל מורי ביה"ס הוזמנו לפגישה איתי,   מנהל ביה"ס הציג אותי בפני כולם,

 בקש לספר קצת על עצמי ועל ישראל ונתן למורים זמן לשאול אותי שאלות.

 אחרי צילומים עם המורים לקחו אותי לכתה ח' - 

87  תלמידים בכתה שקיבלו אותי בשירה אדירה

ובמחיאות כפיים מרגשות עד דמעות, ספרתי להם על ישראל, על הערבה.

עניתי עם השאלות שלהם, למשל האם נכון שגן העדן נמצא בישראל?

בסיום השיעור לאחר צילומים ושוב שירה ודקלום תודה

ליוו אותי אמא של עדנה המחנך והכומר לסיור בבית הספר ובכפר.

חלוקת האוכל נעשית בסדר מופתי – אף אחד לא עוקף לא דוחף

ילדי כתה א' יושבים ואוכלים כשהמורה מסייעת להם.

כתה ג' ביקשו שאבוא לבקר בכיתה

( כל הכיתות בלי תאורה הצילומים נעשו עם פלש).

 

הכומר מצביע על הבית של המספר אחד של בית הספר

שכמובן לא היה בבית, אלא בביה"ס - נמבר וואן או לא?

המרכז המסחרי של הכפר.

 

השוק.

 

ואיש חשוב מאד שהכומר אמר שיהיה not happy

אם לא אבוא להגיד שלום - באתי כמובן

שאל אותי אם יש באפשרותי לעזור בעניין המחסור במים

שאלה שאגב נשאלתי כבר כמה פעמים

עניתי שרק להתפלל יחד איתו לגשם.

 נפרדתי מהם לאחר חילופי כתובות ותודות הדדיות מרגשות.    

 דמעות של תקווה?     

.