כמו כל דת המכבדת את עצמה, הכלכלה מכילה כמה זרמים. יש אורתודוכסיה חמורת סבר, יש רפורמיסטים, יש כמה כופרים בפריפריה ויש משיחיים. בישראל מתקיים היום מאבק שלא רבים מבחינים בו בין כלכלה אורתודוכסית לכלכלה משיחית. את צד האורתודוכסיה מייצגים כרגיל בנאמנות כוהני, סליחה, פקידי האוצר ובנק ישראל. כראוי לכוהנים של דת ממוסדת, הם מקפידים על מילוי הטקסים ועל מצוות הדת. התפילות שנשמע מהם היום זהות לאלה ששמענו לפני חמש, עשר או עשרים שנה, משבר או לא משבר. לעומתם מתייצב היום מי שבקדנציה הקודמת שלו התחזה כאחד הכוהנים - בנימין נתניהו. אבל נתניהו אינו כוהן רגיל - מערכת האמונות שלו קיצונית יותר ושואבת הישר מן השכינה ונביאיה - מארגרט תאצ'ר וג'ורג' וו בוש הבן.

תשאלו, איפה כאן המאבק? אלה חותכים בתקציב ומפריטים, וזה מפריט וחותך בתקציב; אלה לוקחים מהעניים וזה נותן לעשירים, מה כאן ההבדל? אבל יש הבדל. נתניהו מחוייב לדרך החורגת מכללי הכלכלה. הדבקות שלו בפירוק המדינה מנכסיה ומתפקידיה היא קיצונית בהרבה מגישתם של פקידי האוצר. האמונה שלו בטפטוף העושר מלמעלה, מהעשירים אל העניים, חורגת כבר מזמן מחוסר הרציונאליות (המופלג בפני עצמו) שרוב הכלכלנים מוכנים לסבול. יתרה מכך, נתניהו מוכן לצעדים החורגים מהדוגמה הכלכלית הרווחת כדי לקדם את מטרות העל שלו.

הדוגמה הטובה יותר לכך היא עניין המסים והגרעון בתקציב. עם הרכבת הממשלה שלו, בעיצומו של משבר כלכלי חמור, פעל נתניהו להורדת המסים לעשירים. כתבתי כאן פעמיים על יועץ הפלאים שלו, אורי יוגב, שהבהיר לעם ללא כחל וסרק את השיטה - הקלות לעשירים. אבל כאן הנושא אינו יוגב (כוהן שסרח) אלא נתניהו, שהמשיחיות שלו מתבטאת בעיניי בכך שהיה מוכן לספוג גרעון תקציבי עצום למען העיקרון של הטבות לעשירים. החריגה מהדוגמה לא נעלמה מעיניהם של הכוהנים. נגיד בנק ישראל התבטא נגד הורדת מסים בשעת משבר, והממונה על אגף התקציבים התפטר. אם הכוהנים מתנגדים, מה איתנו, הכופרים?

לדעתי הגיע זמננו להתנגד באופן אקטיבי לכלכלה המשיחית של נתניהו. אחרי הכל, זוהי אותה כלכלה משיחית שהביאה בארה"ב לארמגדון לא קטן - ממשל בוש נקט מדיניות דומה מאוד של הפחתת מסים, גירעון עמוק ומדיניות חוץ לוחמנית ויקרה. כולנו יודעים איך זה נגמר (כלומר זה עדיין לא נגמר, אבל זה כבר סיפור אחר). צריך להבין שכמו עבור בוש, גם עבור נתניהו גרעון אינו מילה גסה. למעשה, הגרעון מועיל לימין המשיחי: הוא מהווה תירוץ מעולה לקיצוצים בהוצאות הממשלה. תמיד אפשר להצדיק את ה"גזירות" כמחוייבות המציאות, כדי לא לגלוש לגרעון חמור עוד יותר, שיקים עלינו את זעם האלים (קרן המטבע והבנק העולמי). לכן יש לצמצם הכנסות באמצעות "הקלות במסים" כדי שאפשר יהיה להצדיק את הקיצוץ בהוצאות.

כמו אצל קנאים דתיים רבים, גם אצל נתניהו קשה להפריד בין אמונה זכה לאינטרס צר. זה גם לא צריך לעניין אותנו. מה שאנחנו צריכים להתעניין בו הוא מדיניות המס של ישראל, שאין שום סיבה שתהיה נחלתם של הכוהנים והנביאים. הכרסום המתמיד בשוויוניות מערכת המס הוא אולי המקום העיקרי בו אנו מפסידים את המערכה. קשה להילחם למען העלאת מיסים - איכשהו כולם חושבים שזה יפגע בהם. אבל צריך להתגבר על זה. צריך להילחם על מיסוי הוגן. אולי אפילו "למתג" את זה כך. מיסוי הוגן. יש לא מעט מקום להגברת השוויוניות במס: מדרגת מס נוספת לבעלי הכנסות גבוהות במיוחד, מס ירושה על נכסים גבוהים, העלאת המס על רווחי הון - בעיקר לבעלי ההון, העלאתו מחדש של מס החברות. כל אלה יפגעו רק במעטים ובחזקים וייטיבו עם השאר. עכשיו, דווקא כשאנשי הכלכלה חווים משבר אמונה, הגיע הזמן להתחיל במאבק לשינוי המגמה.