מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
חמישה כוכבים בהייאט-טאבה
| שני ספלי קפה ירדתי לבד לארוחת הבוקר. בחוץ, שני מטר מכאן, פרוש ים אלוהי והאוויר חם ונושב מדבר. הרים ורודים-סגולים-אדומים מהצד שמנגד, הרים חומים-שחורים בצד שלי. באמצע לשון מים כחולים שקטים. ועמוקים. ובתוך צלילוּת המים כריות אלמוגים, וסרטנים לבנים מחופרים בחול, ודג טורקיז ענק עם נקודות צהובות שחלף לידי מוקף עדרי דגיגים קטנים אפורים, שוחה באדנות עם שלושה שומרי ראש מפוספסים מאחוריו ומצדדיו. בחדר האוכל של מלון הייאט-טאבה-חמישה-כוכבים בולעים השטיחים את רחש הצעדים. תערובת עדינה של ערבית-אנגלית בחלל הדיינינג-רוּם הענק שכולו קשתות גבוהות צבועות בצבעי אדמה. מאות אהילי זכוכית קטנים נתונים בטבעות ענק תלויים הרחק מעל, בין הקשתות, אבל אני לא בטוחה שיש כאן די אור לקריאה. הבאתי אתי ספר סיפורים קצרים שהסתבר כדרגה ד' ומטה, אני קוראת בו רק מפני שזה היחיד שלקחתי לנסיעה. ספל קפה ראשון של הבוקר, אחרי שעתיים מהלבד-לבד בים האדום עם הדגים. מוקדם עדיין, בחדר האוכל מסתובבים יותר מלצרים מאשר אורחים. אחד מהם מזג לי את הקפה הראשון של הבוקר. התגברתי על המבוכה רק מפני שהוא היה חמוּר סבר במקצת ולא נשאר לידי לשאול מה שלומי. אולי ראה את הכיתוב בעברית על כריכת הספר? מולי שולחן עגול גדול מוקף כסאות ורק שלוש יושבות לידו. שאר המפיות מקופלות בדייקנות ומונחות על צלחות נקיות. שלושה דורות: סבתא, אימא וילדה. הילדה מציצה בי. היא לבושה בגד ים צבעוני ואחת מהכתפיות שלה שמוטה על כתפה. שערה השחור אסוף לקוקו ארוך-ארוך שמגיע עד מותניה. היא בת ארבע. חמש לכל היותר. והיא יושבת, שקטה וממושמעת, ואינה מתנדנדת על הכיסא. מולה כוס זכוכית מלאה עד מחציתה מיץ תפוזים. סבתהּ יושבת מעברו השני של השולחן העגול, וביניהן צלחות ומפיות מקופלות במעגל. מטפחת הראש של סבתהּ כרוכה כליל על ראשה, מהודקת מתחת לסנטרה ומכסה את צווארה וכתפיה. המלצר שמזג את הקפה שלי מוזג את שלה עכשיו, ולי נדמה שהיא אינה מבחינה בו כלל, אבל אחרי שהוא מתרחק היא מרימה את הספל ולוקחת לגימה מהקפה הרותח. מבעד לפתח השרוול הארוך של שמלתה מציצים המון-צמידי-זהב ואני שומעת את צלצולם העדין על הזרוע שאוחזת בידית הספל. מאיפה היא? סעודיה? ירדן? קהיר? גופה העבה מטושטש מתחת לשמלת-החלוק העבה, אך אני רואה את הכבדות מתחת לשדיה הנפולים, ואת הבטן הגדולה הוולדנית. אימא של הקטנה יושבת ביניהן. הן כל כך דומות, לשתיהן אותה הבעת גבות מדויקת, אותו קו שפתיים רציני. עורה השחום נראה לי פריכי וחם מתחת לשמלת הכתפיות המפוספסת, שפתיה משוחות שפתון אדום ושערה השחור אסוף בדייקנות. שלושה דורות. אני לא שומעת אותן מדברות מפני שהשטיח העבה בדיינינג-רוּם בולע כל מלמול וגם מפני שברקע מתנגנת מוסיקה מתקתקה שמגיעה מהלובי של המלון. הנחתי את ספר הסיפורים שקראתי. אני לא אוהבת דראמות שמסתיימות בווידויי בגידה עם אקדח שלוף וקינוח-תואם בצורת לוויה. זה מקלקל לי את טוהר הרוח החמה שדגדגה אותי לפני חצי שעה על החוף. ואת המים הקרירים שקצת הכאיבו לכוויות השמש על כפות רגלי. ואת השמש הטובה שנצצה על המים והחרישה את העדשה במצלמה שלי. אימא של הקטנה אומרת לה משהו. אני רואה את פניה החלקות כשהיא מדברת אל הילדה, אני מחפשת חיוך. ואין. הילדה מקשיבה, מושיטה יד ולוקחת מפית בד לבנה מהצלחת הסמוכה, פותחת את קיפוליה ומנגבת את הפה. היא מניחה את המפית ליד הצלחת שלה. אימא מסתכלת עליה שוב ומדברת. הילדה לוקחת את המפית ומנגבת שוב. אני מחפשת חיוך. ואין. סבתא עטופת-המטפחת קמה לכיוון המסעדה והאישה הצעירה בעקבותיה. אני מחכה לראות אותן מסתובבות, אולי מבקשות מהילדה להישאר במקומה, אולי אומרות שתכף תחזורנה, אבל הן אינן פונות אליה. והילדה נשארת במקומה, מסובבת ראשה בעקבותיהן. השולחן העגול נראה לפתע גדול מאוד. היא נשענת לאחור בכיסאה, רגליה מתיישרות על הכיסא באוויר. בת ארבע. אולי כבר חמש? אני פותחת את הספר שוב, סיפור חדש, קוראת מלה מלה את המשפט הפותח ומניחה בצד. יש אנשים שאסור להם לכתוב, עדיף שיעשו דברים אחרים ויניחו לשפה לנפשה. אני רואה את הקטנה מציצה אלי. ואני מחפשת חיוך. ואין. אני מחייכת אליה, היא מסובבת את ראשה. המלצר עובר ולוקח את הצלחת החצי-ריקה אבל משאיר את הכוס עם מיץ התפוזים. היא מסתובבת על הכיסא הגדול אבל אינה קמה ממקומה. אימא וסבתא חוזרות לשולחן והיא מרימה את כוס המיץ. את ספל הקפה השני מזגתי לי בעצמי. והסתובבתי. שני דרורים טסים בחלל חדר האוכל העצום. הי, חבר'ה, מאיפה נכנסתם, יש דרורים בסיני? איך פירורי הפיתה בהייאט-טאבה? האפלולית הנעימה בדיינינג-רוּם מתמלאת קשקושי מזלגות ומלמולים עמומים. מוזר לי להיות כאן לבדי. וגם טוב. ואני הרי לא שותה קפה בדרך כלל, מה קרה לי הבוקר. רציתי להגיע לחוף לפני הזריחה אבל פספסתי אותה, כשהתעוררתי כבר הציץ חצי גלגל החמה מעל הרי אדום, וכשהגעתי לחוף היא הייתה גלויה וזוהרת. החול על שפת הים בטאבה עבה ומחוספס. קצת ממנו נושר עכשיו מסנדלי על השטיח בחדר האוכל. תינוק מתולתל שוקולדי מנפנף לי לשלום. אימו מחזיקה אותו על הידיים, כל כולו חיוך, כמעט ואין מקום על הפרצופון הקטן שלו להכיל את כל החיוך הזה. אימו עומדת ליד עמוד רחב כהה, כתפה העגולה החשופה נוגעת במסגרת התמונה שתלויה על העמוד, כולה חתיכית והחלטית בג'ינס קצר ובגופייה צמודה, משקפי השמש שלה מונחים על ראשה באמצע התסרוקת המתולתלת. את הערבית שלה אני שומעת היטב למרות השטיח העבה, היא מדברת עם חברה, והתינוק שאחוז בזרועותיה בביטחון תופס ברכושנות את כתפיית הגופייה שלה ומנפנף לי בידו השנייה לשלום. אני מנפנפת לו בחזרה, מרחק שולחן מרובע אחד בינינו, וחצי עמוד גבוה. אימו עוקבת אחרי חיוכו, והוא שולח לי נשיקה באוויר. אני שולחת לו נשיקה בחזרה. הוא צוחק. במשך כמה רגעים הוא מציץ אלי פעם מצד זה של אימא ופעם מאחורי גבה, מנפנף לי לשלום ושולח נשיקה, ומחייך... וצוחק... ומפריח עוד נשיקה באוויר, ואני מנפנפת לו בחזרה, ושולחת לו נשיקה, פעם לצד זה של אימא ופעם אל מאחורי גבה. אימו אוספת את ידו המנופפת ומצמידה אותה אל גופה. חלאס, היא אומרת לו. בּס! אבל הוא מושך את ידו מתוך חיבוקה ומנופף לי לשלום, ומפריח נשיקה. ואני אליו.
לא סיימתי את הקפה השני, בדרך החוצה מחדר האוכל שאלתי את המלצר חמור-הסבר אם מותר לי להוציא את הספל מחדר האוכל. הוא הניד בראשו בהסכמה. ובחוץ חם... והשמש... והים... וההרים הגבוהים...
יום ראשון 26 יולי 2009 מלון הייאט-טאבה, סיני, מצריים.
© כל הזכויות שמורות
באהבה, לאפרת, רוח גלילית שכמותה, שבלעדיה לא הייתי מגיעה לשם. |
תגובות (61)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כמו סרט שמורכב ממילים
כך ראיתי את העלילה הנרקמת
כאילו הייתי שם בעצמי,
יכולתי אפילו לחוש את תחושת החול על החוף
ואת רוך השטיח בדיינינג רום,
כתבת נפלא!
רגע רגע חברה יקרה :) ברור לגמרי שזו הפרשנות שלי. בדיוק כמו הפרשנות שלך כאן. לא יצאתי למחקר אנתרופולוגי בתגובה שלעיל, נתתי לזה פרשנות אישית לגמרי. ושימי לב גם למסקנה שלי :)
לא יכולה לדבר בשם עדית, אבל נדמה לי שמה שהנחה אותה יותר היא בניית הדרמה מאשר הפוליטיקלי קורקטבקזינו היית?
:)) איזה כיף.
עדית
כמה כיף היה "לבלות" איתך
בטאבה,בדיוק מה שהרופא
ממליץ כנגד תחלואי החום,
היית לי כמשב רוח רענן...
אהבתי את המעבר בין הפרצופים חמור סבר חיוך ואיפוק
כמו תמיד, יש לך את הכישרון לקחת אותי איתך,
עד כדי כך, שכמעט קמתי לנקות את גרגירי החול שנשרו מסנדליך...
נהנתי מאוד.
*
הן כולן עושות לך עיניים, ריצ'רד.פעם כתבת לי שאת לא שותה קפה....
והמילים הראשונות שיש לך לומר אחרי שנטשת אותנו ,
זה "2 כוסות קפה"
2 !!!
זה לא משנה אם את כותבת על בית קפה מהביל בסמטאות ירושלים,
או על חתול בגן סן סימון, או על חוץ דהב.
יש לך עיניים שרואות רק את היופי בעולם,
תמיד כיף לקרוא את התיאורים שלך
ופעם אחת, באמצע הלילה, כשישנתי באוהל סיירים על החוף בדהב, הכניס גמל אחד את ראשו לתוך האוהל וכמעט החל ללעוס אותי. הצרחה שלי המליטה אותו על נפשו, עם האוהל איתו הוא דוהר לדעתי עד היום, מתבדר על הדבשת.
אבל זה היה פעם. מזמן מזמן.
כמה אני אוהבת כשאת מציירת
והפעם אלבום
עם קצת גרגרי חול, שנשרו בין דפיו
מזכרת
מהמדבר
שמש וים ובסוף...
חיוך
גם.
לא, לא אקח מכאן אנרגייה
:))
ואני אומרת - טוב שלא ידעת
דאגות מליבך חסכת
ואתה- שמסלוליך מלאי מורא ופחד
חוץ מכמה ארועים
של מקלחת....
אתה מתריע????
ועל זה נאמר - ממה מיה....
ולך דיתי -אחזור ואומר
מקנאה
על מסעך
אל ניבכי המדבר....
חברים קבלו הבהרה: אני לא מחצור הגלילית. לא להעליל :)
יש אנשים,
עם מוח ענק של שבלול,
שריטה לא נראית עליהם.
הכל נמרח ל תסמיך הכללי.
הכל יראה להם טהור ,
אפילו המלצר
אם הוא שרלול.
ישבו, יתבוננו,
שרוטים שכאלה.
יביאו מילים,
ימוססו אותנו
בתוך הבגדים
או ללא.
הכל יביאו לכאן
את מי מעניין "מסוכן"
אחותי , ואתה ,הגלילית מחצור
אפילו שהם כאן
הם
אלחזור.
שמחה שנפשת...נופש בריא לנשמה....
חייכת חייכו חזרה... וזה הכי חשוב:))
עכשיו לעבודה...מחכים לפרק הבא של "טלי"
*
עידיתי יקרה,
כמה קל לי להיכנס דרך עינייך והמילים המיטיבות כל כך לספר ולהיות נוכחת על חוף הים המדהים הזה *
שמחה שחזרת !
ליאורה
איזו משיכה יש לצורך בהתבוננות.
הרחקת למדבר לשפת הים הגדול הכחול, האדום ומה את רואה לפניך
אם לא את ההתרחשות כולה באדם ושפה וציפורי דרור ומבט ותנועה וחוסר מנוחה של מלצר
או שבך כי יצאת מהמבצר...
יפה לך היה לצאת עם הגלילית מחצור לחצר האחורית של המצרי.
אבל אני חייב לומר,
שאילו הייתי יודע הייתי מבקש שלא.
שלא תעברי את הגבול, כי הכל שם עלול להיות בהול
אפילו בגלל יללת חתלתול
חובה היה להימנע מההיתול
שבגורל חבול... *
עלול
וטוב שחזרת
למסלול
עדית היקרה !
ברוכה הבאה !
חמש כוכבים למלון
ואלף כוכבים לסיפור לתמונות ולתיאור המדויק של המקום ושיתוף החוויות שלך כאן
אכן מקום מדהים ביקרתי בו בעבר
שמח שחזרת והיה לך כייף
הייתי בטוח שתכתבי אפילו שאת לא כאן
שמח שאת כאן
מהלב
ירין
ההתבוננות שלך על הפרטים הקטנים, ההבעות, האינטרקציה בין האנשים, היא מרתקת.
אני חדשה אצלך ונהניתי מאוד מהכתיבה והרגישות הגדולה.
רואים שאת אוהבת אדם , טבע ובעלי חיים. את יכולה להתרגש ממראות המדבר, כמו גם להנות משהות שקטה
עם הדגים...
אני בטוחה שנהנית. ואני שמחה בשבילך....
ס ו ז ן
איזה יופי של פוסט...איזה כייף לך...(פ'ם הבאה לפני שאת נוסעת תגידי לי..אני גם רוצה לבוא...):)
איזה כייף לך
לא הייתי שם מאז....
צילומים מהיבים כמו גם כתיבתך המחזירה אותי כמעט 30 שנה אחורה לטאבה כאשר היה עדיין הילטון מלון חדש בהרצה,
לשם ירדנו במחיר דיל של שבוע במחיר 2 לילות, משהו כזה.
השקט, השלוה, הים שסביב והזריחה ופשוט אין צורך בשום דבר נוסף. נירוונה מוחלטת ואפילו אני שאיני אוהבת נופש מסוג "בטן גב" נהניתי.
דיתי,
התמונה של ההרים עושה לי געגועים למדבר הזה
והמילים מראות לי כמה שאת אוהבת להתבונן ולהעמיק ולצייר לך תסריטים.
גם אני אוהבת לעשות את זה, כמעט תמיד בלי לכתוב
שמחה שחזרת
אוף, קשה לראות שסיני עדיין שם, ואני עדיין כאן.
הדלקת לי את הגעגועים ביתר שאת. איני יודע אם
להודות לך או לכעוס עלייך, שלא לקחת אותי איתך
ברוכה השווה.
ג'ארו
מעלה זכרונות מהימים הטובים בסיני, בה לא ביקרתי מאז הפיגוע בטאבה
מרגש
תחושה של חופש מבורך,אמיתי
ואולי באמת כדאי להפליג לשם שוב
בלי פחד ,פשוט ליהנות מכל השפע והצבעים והאנשים שכמו באופן טבעי באים לשם שוב ושוב
דיתי יקרה, התכתבתי כל אותו זמן עם אפרת והיא אפילו לא רמזה שגם את שם! יאללה שלכן!!! התגעגעתי באמת. ברוכה השבה
לאה (אופס! נגמרו לי)
לפי החיוכים שפזורים לאורך המילים...נהנית...מאוד..
ברוכה השבה...והשווה:)
*
עדית יקרה,
את כותבת כל כך נפלא, שאני מרגישה שהייתי איתך בחופשה...
אזלו כוכבי סליחה...
שמחה שחזרת הנה , רואים שנהנית ... בין המילים רואים את הנוף....
רונית
תאור מאלף ומוחשי
מרגיש חבל שלא הייתי שם
והתגעגענו אליך
ברוכה השבה
אשר
אני גם שולחת לך חיוך ומפריחה לך נשיקה.
איזה כיף היה לך.
יופי יופי
קמים, אורזים, נוסעים,
לא אומרים כלום
כאילו את אדם עצמאי עם חיים משלו....
:)
Beautiful! What about the rest of the stay? Please continue.
אוהבת את התאורים שלך.
את הכניסה לפרטי פרטים
כל הסיפור נעשה מאד מוחשי.
וכן אהבתי את הניגודים בין הילדה שלא חיכה ובין התינוק שחייך.
אוהבת לקרוא אותך.
ולי, זו עשתה עיניים
רגע, רגע, חברות יקרות. גם בפוסט וגם בתגובה של אפרת, יותר מברור שמדובר במפגש של תרבויות, לא הייתי ממהרת לתת פרשנות
להתנהגות החיצונית של שתי המשפחות, בכלל לא. אלה העיניים שלנו, יצא לי יותר מדי פעמים בחיים להבין שאנחנו לכודים בסימני התרבות שלנו. פגשתי באנשים "קרים" לכאורה, השבויים במסורת מסויימת, חום אנושי וחיי נפש עשירים. לפחות כדאי להעמיד בספק את הפרשנות האוטומאטית שלנו.
אבל האמת היא שמה ששבה את לבי זה בכלל לא ההבדל בין שתי המשפחות, אלא העיניים של עדית המחפשות את הילדים שבמשפחה, זה עבר אלי מאוד חזק. שאלתי את עצמי: את מי את מחפשת, למי את מתגעגעת.
כל פעם מחדש
אני נפעמת נוכח כתיבתך
בדיוקקקקקק
לטעמי
יכולה לקרוא אותך
השכם וערב
וזה גם מה שאני עושה לאחרונה
שני ספריך
על השידה משמאל למיטה
(השידה מימין תפוסה)
ואחד פתוח.....
שלא תפסיקי לעולם!
תודה מתוקה
"כמה טוב שבאת הביתה, כמה טוב לראות אותך שוב"...
את שתיכן,
שמחה שנסעת ושמחה שחזרת ובעיקר שמחה שהיה נהדר ומשיב נפש כל כך,
ושולחת לך נשיקה באויר, פעם מימין ופעם משמאל, בלי באס ובלי חלאס בכלל :)
איך שמחתי לקרוא שנהנית כל כך
תמסרי לרוח גלילית תודה גם ממני
שעזרה לך להעניק מתנה גדולה לעצמך :-)
יום נפלא נולית
אופיר
תודה על המילים והתמונות. מתגעגעת כל כך.
ברוכה החוזרת
שלך אני
כמה געגוע למקום הזה ...
בשל כל מיני אירועים וזכרונות מלפני המון שנים גזרתי על עצמי שלא לדרוך עוד במקום בו המצרים שולטים . ולמרות זאת , כאחד שזוכר את המקום שנים לפני שהיה בו מלון - אני מאד מתגעגע למקום הקסום ההוא .
ה ת ג ע ג ע ת י
באותו חדר אוכל (דיינינג רום? שיהיה :) ראיתי גם אני את המראות. את הסבתא החנוטה במסורת שלה - מסורת עם יד ארוכה שהצליחה לשלוח זרועות עד הנכדה הקפואה, לעומת האמא בג'ינס והערבית שהתגלגלה על השטיח העבה שלא ספג הפעם - והמסורת שלה ששלחה אותן זרועות, רק ששם הזרועות האלה קצרו חיוכים. ומעל לכל ראיתי שם איך כולנו, כל בני האדם, מחפשים רק דבר אחד. להיות מאושרים. קצת ים, קצת פינוקים, ג'קוזי, צלחת מתוקים. מתחת לרעלה או בלעדיה.
תודה שהיית שותפה למסע שלי (ושהקדשת לי את הפוסט) שהייתי שם לראות את המסע שלך, ועוד יותר לעומק אני רואה אותו עכשיו פה. שבאת איתי למקום שפעם היה הבית השני שלי (ועל זה כנראה יגיע גם פוסט משלי) ועל זה שאת את.
"יש אנשים שאסור להם לכתוב, עדיף שיעשו דברים אחרים ויניחו לשפה לנפשה"
יש אנשים שהטבע כותב לנפשם
ואת
עידית כזו.
ברוכה השבה
חסרונך
הורגש
אצלי.
ברוכה הבאה לעולם הפראי מציביליזציה מנומסת מאוד בטאבה.[אני מוכרחה להודות]
איזה מזל שלא היה לך מה לקרוא
והיה לך זמן להתבונן ולהביא לנו
את כל הפרטים שוקקי החיים בהבעות ובתנוחת גופם של האחרים
סיפור שלם על שפת גוף הבעות ותחושות.ככה מעינייך מבלי להניד עפעף!!
ועוד על כוס קפה.
עכשיו באמת אני לא צריכה ליסוע (לא שהתכוונתי) כי הבאת הכל לפה, בדיוק.
ברוכה השבה.
התבוננות, ראיה חודרת בגדים ומסכות, הריאליה כתובה היטב, העולם שמח.
יפה יפה.
עושה חשששששק!
הייתי צריך לדעת שאת מאלה תמיד יוצרות קשר עם ילדים זרים.
המטרו בפריז. צפוף מאד. ביני לבין הדלת אשה צעירה בגבה אלי, שאוחזת בידו של פעוט כבן שלוש, שפניו אלי. אני עושה לו פרצוף, הוא מוציא לי לשון. עוד פרצוף, עוד לשון ואמו מבחינה וגוערת בו. אני טופח העדינות על כתפה, וכאשר היא פונה אלי רומז שאני זה שהתחיל. היא מחייכת ושוטפת אותי במשפטים צרפתיים שאיני מבין. תחנה, הם יורדים. סוף.
ברוך בואך לקלאב הנרקומנים .
אני לא יכול להעביר חצי שנה מבלי להזריק לעצמי את טבה
פעם היה זה הילטון עכשיו זה הייט
הייתי בפעם האחרונה רק בשבועות ויתכן בקרוב שוב
זה הסם שאני הכי מכור לו .........
אמנון
איזו שלווה
איזה כייף
הפעם האחרונה שהייתי בסיני היתה לפני 10 שנים בערך. באמת הגיע הזמן לחזור
[המילים שלך כל כך ציוריות עד שממש ראיתי את הילדה הזו (אני מרחמת על ילדים כאלה) וצחקתי אל התינוק החמוד]
הימים של אביה סונסטה והכפר של רפי שאולי
של החושות בשארם
של הדיונות הבתוליות בטאבה
הימים של ג'ינס קצר וקרוע ושל שיער צרוב מאובן ממלח
של שרשראות חרוזים על קרסול שזוף
של ציצי חוצפן בטריקו רחבה
של חוסר דאגות מושלם.
נצבט לי הלב וגם רחב לי הלב.
לקחת אותי עכשיו טרמפ עדית.
יפה יפה מה שהעיניים שלך רואות
ברוכה הבאה דיתי.
חייתי באיזור איזה 10 שנים
הזמן לא עושה לא טוב לכל המסביב יהום הסער.
ימים יפים.
שוקי
חזרנו,
חזרתי.
היה - אינמילים. (יש - למעלה)
וסליחה לכל מי שחיפש אותי ולא מצא...
עכשיו - בבית.