שני ספלי קפה

ירדתי לבד לארוחת הבוקר.

בחוץ, שני מטר מכאן, פרוש ים אלוהי והאוויר חם ונושב מדבר. הרים ורודים-סגולים-אדומים מהצד שמנגד, הרים חומים-שחורים בצד שלי. באמצע לשון מים כחולים שקטים. ועמוקים. ובתוך צלילוּת המים כריות אלמוגים, וסרטנים לבנים מחופרים בחול, ודג טורקיז ענק עם נקודות צהובות שחלף לידי מוקף עדרי דגיגים קטנים אפורים, שוחה באדנות עם שלושה שומרי ראש מפוספסים מאחוריו ומצדדיו.

בחדר האוכל של מלון הייאט-טאבה-חמישה-כוכבים בולעים השטיחים את רחש הצעדים. תערובת עדינה של ערבית-אנגלית בחלל הדיינינג-רוּם הענק שכולו קשתות גבוהות צבועות בצבעי אדמה. מאות אהילי זכוכית קטנים נתונים בטבעות ענק תלויים הרחק מעל, בין הקשתות, אבל אני לא בטוחה שיש כאן די אור לקריאה. הבאתי אתי ספר סיפורים קצרים שהסתבר כדרגה ד' ומטה, אני קוראת בו רק מפני שזה היחיד שלקחתי לנסיעה.

ספל קפה ראשון של הבוקר, אחרי שעתיים מהלבד-לבד בים האדום עם הדגים.

מוקדם עדיין, בחדר האוכל מסתובבים יותר מלצרים מאשר אורחים. אחד מהם מזג לי את הקפה הראשון של הבוקר. התגברתי על המבוכה רק מפני שהוא היה חמוּר סבר במקצת ולא נשאר לידי לשאול מה שלומי. אולי ראה את הכיתוב בעברית על כריכת הספר? מולי שולחן עגול גדול מוקף כסאות ורק שלוש יושבות לידו. שאר המפיות מקופלות בדייקנות ומונחות על צלחות נקיות. שלושה דורות: סבתא, אימא וילדה. הילדה מציצה בי. היא לבושה בגד ים צבעוני ואחת מהכתפיות שלה שמוטה על כתפה. שערה השחור אסוף לקוקו ארוך-ארוך שמגיע עד מותניה. היא בת ארבע. חמש לכל היותר. והיא יושבת, שקטה וממושמעת, ואינה מתנדנדת על הכיסא. מולה כוס זכוכית מלאה עד מחציתה מיץ תפוזים. סבתהּ יושבת מעברו השני של השולחן העגול, וביניהן צלחות ומפיות מקופלות במעגל. מטפחת הראש של סבתהּ כרוכה כליל על ראשה, מהודקת מתחת לסנטרה ומכסה את צווארה וכתפיה. המלצר שמזג את הקפה שלי מוזג את שלה עכשיו, ולי נדמה שהיא אינה מבחינה בו כלל, אבל אחרי שהוא מתרחק היא מרימה את הספל ולוקחת לגימה מהקפה הרותח. מבעד לפתח השרוול הארוך של שמלתה מציצים המון-צמידי-זהב ואני שומעת את צלצולם העדין על הזרוע שאוחזת בידית הספל. מאיפה היא? סעודיה? ירדן? קהיר? גופה העבה מטושטש מתחת לשמלת-החלוק העבה, אך אני רואה את הכבדות מתחת לשדיה הנפולים, ואת הבטן הגדולה הוולדנית.

אימא של הקטנה יושבת ביניהן. הן כל כך דומות, לשתיהן אותה הבעת גבות מדויקת, אותו קו שפתיים רציני. עורה השחום נראה לי פריכי וחם מתחת לשמלת הכתפיות המפוספסת, שפתיה משוחות שפתון אדום ושערה השחור אסוף בדייקנות. שלושה דורות. אני לא שומעת אותן מדברות מפני שהשטיח העבה בדיינינג-רוּם בולע כל מלמול וגם מפני שברקע מתנגנת מוסיקה מתקתקה שמגיעה מהלובי של המלון. הנחתי את ספר הסיפורים שקראתי. אני לא אוהבת דראמות שמסתיימות  בווידויי בגידה עם אקדח שלוף וקינוח-תואם בצורת לוויה. זה מקלקל לי את טוהר הרוח החמה שדגדגה אותי לפני חצי שעה על החוף.

ואת המים הקרירים שקצת הכאיבו לכוויות השמש על כפות רגלי.

ואת השמש הטובה שנצצה על המים והחרישה את העדשה במצלמה שלי.

אימא של הקטנה אומרת לה משהו. אני רואה את פניה החלקות כשהיא מדברת אל הילדה, אני מחפשת חיוך. ואין.

הילדה מקשיבה, מושיטה יד ולוקחת מפית בד לבנה מהצלחת הסמוכה, פותחת את קיפוליה ומנגבת את הפה. היא מניחה את המפית ליד הצלחת שלה. אימא מסתכלת עליה שוב ומדברת. הילדה לוקחת את המפית ומנגבת שוב. אני מחפשת חיוך. ואין. סבתא עטופת-המטפחת קמה לכיוון המסעדה והאישה הצעירה בעקבותיה. אני מחכה לראות אותן מסתובבות, אולי מבקשות מהילדה להישאר במקומה, אולי אומרות שתכף תחזורנה, אבל הן אינן פונות אליה. והילדה נשארת במקומה, מסובבת ראשה בעקבותיהן. השולחן העגול נראה לפתע גדול מאוד. היא נשענת לאחור בכיסאה, רגליה מתיישרות על הכיסא באוויר. בת ארבע. אולי כבר חמש? אני פותחת את הספר שוב, סיפור חדש, קוראת מלה מלה את המשפט הפותח ומניחה בצד. יש אנשים שאסור להם לכתוב, עדיף שיעשו דברים אחרים ויניחו לשפה לנפשה. אני רואה את הקטנה מציצה אלי. ואני מחפשת חיוך. ואין. אני מחייכת אליה, היא מסובבת את ראשה. המלצר עובר ולוקח את הצלחת החצי-ריקה אבל משאיר את הכוס עם מיץ התפוזים. היא מסתובבת על הכיסא הגדול אבל אינה קמה ממקומה. אימא וסבתא חוזרות לשולחן והיא מרימה את כוס המיץ.

את ספל הקפה השני מזגתי לי בעצמי.

והסתובבתי.

שני דרורים טסים בחלל חדר האוכל העצום. הי, חבר'ה, מאיפה נכנסתם, יש דרורים בסיני? איך פירורי הפיתה בהייאט-טאבה? האפלולית הנעימה בדיינינג-רוּם מתמלאת קשקושי מזלגות ומלמולים עמומים.

מוזר לי להיות כאן לבדי. וגם טוב. ואני הרי לא שותה קפה בדרך כלל, מה קרה לי הבוקר. רציתי להגיע לחוף לפני הזריחה אבל פספסתי אותה, כשהתעוררתי כבר הציץ חצי גלגל החמה מעל הרי אדום, וכשהגעתי לחוף היא הייתה גלויה וזוהרת. החול על שפת הים בטאבה עבה ומחוספס. קצת ממנו נושר עכשיו מסנדלי על השטיח בחדר האוכל.

תינוק מתולתל שוקולדי מנפנף לי לשלום. אימו מחזיקה אותו על הידיים, כל כולו חיוך, כמעט ואין מקום על הפרצופון הקטן שלו להכיל את כל החיוך הזה. אימו עומדת ליד עמוד רחב כהה, כתפה העגולה החשופה נוגעת במסגרת התמונה שתלויה על העמוד, כולה חתיכית והחלטית בג'ינס קצר ובגופייה צמודה, משקפי השמש שלה מונחים על ראשה באמצע התסרוקת המתולתלת. את הערבית שלה אני שומעת היטב למרות השטיח העבה, היא מדברת עם חברה, והתינוק שאחוז בזרועותיה בביטחון תופס ברכושנות את כתפיית הגופייה שלה ומנפנף לי בידו השנייה לשלום. אני מנפנפת לו בחזרה, מרחק שולחן מרובע אחד בינינו, וחצי עמוד גבוה. אימו עוקבת אחרי חיוכו, והוא שולח לי נשיקה באוויר. אני שולחת לו נשיקה בחזרה. הוא צוחק.

במשך כמה רגעים הוא מציץ אלי פעם מצד זה של אימא ופעם מאחורי גבה, מנפנף לי לשלום ושולח נשיקה, ומחייך... וצוחק... ומפריח עוד נשיקה באוויר, ואני מנפנפת לו בחזרה, ושולחת לו נשיקה, פעם לצד זה של אימא ופעם אל מאחורי גבה. אימו אוספת את ידו המנופפת ומצמידה אותה אל גופה. חלאס, היא אומרת לו. בּס! אבל הוא מושך את ידו מתוך חיבוקה ומנופף לי לשלום, ומפריח נשיקה. ואני אליו.

לא סיימתי את הקפה השני, בדרך החוצה מחדר האוכל שאלתי את המלצר חמור-הסבר אם מותר לי להוציא את הספל מחדר האוכל. הוא הניד בראשו בהסכמה.

ובחוץ חם... והשמש... והים... וההרים הגבוהים...

‏יום ראשון 26 יולי 2009

מלון הייאט-טאבה, סיני, מצריים.

באהבה, לאפרת, רוח גלילית שכמותה, שבלעדיה לא הייתי מגיעה לשם.