שבת זה הינו "שבת חזון" על שם נבואת ישעיהו הנקראת בהפטרה אשר פותחת "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים..." ישעיהו א/א). ולעולם נקראת היא יחד עם קריאת התורה של פרשת דברים. על הקשר בין פרשת דברים ולנבואת ישעיהו נכתב לא מעט וכמו כן על עיתוי קריאתם בשבת שלפני ט' באב.ספר דברים, החמישי מחומשי התורה, הנקרא גם "משנה תורה" על היותו מעין חזרה של התורה כולה, נבדל מקודמיו בין השאר בזה שהוא כולו נמסר מפי משה "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן..." (דברים א/א) לעומת הספרים הקודמים בהם הדובר הראשי הינו ה'. משה מוסר את התורה ובכך הופך להיות בעצם לפרשן הראשון של הספר. התורה נמסרת בתיווכו האנושי ורק כך ניתנת סוף סוף לקליטה. התורה שבכתב נהפכת לתורה שבעל פה, ובתור שכזו לתורת חיים, המפורשת ונלמדת בכל הדורות. נצחיותה היא בחיוניותה ולא באות החקוקה בסלע שממילא לא תישאר ממנה זכר. לוחות הברית לא נהפכות לפסל, ולא לטוטם, ושברי הלוחות אינם מעטרים קמעות. התורה חייה בכך שנלמדת ומקוימת. כפי שה' מובא בתורה במונחי אדם שהרי אחרת בלתי נתן לתפיסה הוא, ועל כך נאמר "דברה תורה כלשון בני אדם" [ראה בין היתר תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לא, עמוד ב] , כך התורה כולה זקוקה קריא אנושית בלעדיה חסרת משמעות היא לחיים. התורה תלויה באדם, ומשמעותה לעולם האדם. הנבואה איננה גורל חתום, ממנו לא ניתן לברוח כנוסח הטרגדיה היוונית, אלא הגשמתה או אי הגשמתה תלויה בעשייתו של האדם. הנבואה היא תוכחה הבאה להעיר אותנו גם היום ולהזכיר לנו שבידנו אפשרות הבחירה והאחריות על עצמנו ועל העולם. והיא גם תקווה לעתיד טוב יותר. תיאור הפורענות סוגר עם חזון הגאולה. הגאולה איננה חזון של אושר ועושר, אלא חזון של צדק ומשפט "ואשיבה שפטיך כבראשונה ויעציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קיריה נאמנה: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א/כו-כז). דבריו של משה לאחר התוכחה בפתיחת סדרת דברים, ממשיכים ישר לעניין המשפט "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידעוים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (דברים א/וב-יג) כך סוגרת ההפטרה בעידוד ותקווה. ישנו חזון. ישנה אפשרות. רק עליך לבחור "כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצוך היום--לא-נפלאת הוא ממך, ולא רחקה הוא. לא בשמים, הוא: לאמר, מי יעלה-לנו השמימה ויקחה לנו, וישמענו אתה, ונעשנה. ולא-מעבר לים, הוא: לאמר, מי יעבר-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו, וישמענו אתה, ונעשנה. כי-קרוב אליך הדבר, מאד: בפיך ובלבבך" (דברים ל/יא-יד). דון יצחק אברבנאל מסביר "ולפי שמצוות התשובה היא ... רפואת כל המחלות ותיקון כל הקללות אמר עליה "לא בשמים היא" כלומר לפי התועלות העצומות בתשובה ראוי היה להם שיעשו סולמות לעלות לשמים ליקח אותה משם ... כי כל מה שאפשר לאדם לעשותו היה ראוי שיעשה..." שבת שלום! |