כותרות TheMarker >
    ';

    המון-על-ליזה

    הכרויות באינטרנט זה דבר מצחיק, משעשע, מוזר, מעניין.... ואולי מתסכל היא המילה הכי מתאימה בעצם?!
    הייתי פותחת שני בלוגים שונים, אבל יש רק אחד. אז הבלוג יכיל את נושא ההכרויות באינטרנט והדייטים מחד, ואת הנושא של גידול תינוקות מאידך. הוא עשוי גם להכיל נושאים שקשורים להייטק ואינטרנט, אבל נחיה ונראה.
    אני יודעת שאלה לא ממש קשורים אחד לשני, אבל אלה החיים ויש רק בלוג אחד.

    ומכל הפוסטים, אני הכי גאה במדריך למתחיל המתחיל על שלושת חלקיו. שווה לקרוא.

    לתת לגיטימציה לתחושות

    31 תגובות   יום חמישי, 16/8/07, 21:09

    אני מאוד מרוצה מהחיים שלי - טוב לי ואני קמה עם חיוך כל בוקר, ויש לי ילדה מהממת שגורמת לי לצחוק ולחבק ולאהוב המון, ויש לי את החברים הכי מדהימים בעולם. מי שמכיר אותי יכול לספר לכם שהחיוך שלי שוכן על הפנים דרך קבע (אפילו כששופכים עליי קפה מסתבר).

     

    כתבתי לפני כמה ימים פוסט שנקרא "געגוע (או: האם אפשר להתגעגע למשהו שאף לא היה קיים)" - הוא היה פוסט עצוב, קצת כואב, כזה שמשאיר דקירה קטנה בסיום הקריאה. במציאות זו היתה תחושה לרגע, צביטה קטנה, כמה דקות קצרצרות - אבל זה היה שם וזה מה שחשבתי באותו רגע, זה מה שעבר לי בראש - אז כתבתי על זה פוסט. והיו רבים שניסו לנחם אותי - שאני עוד אמצא אותו ושלא כל המשפחות כל כך מאושרות כמו שהן נראות - ואילו אני כבר לא הייתי זקוקה לנחמה, כבר הייתי אחרי, כבר חזרתי לשמחת החיים שלי.

     

    אבל חשוב לזכור שלהרגיש זה הכי טבעי בעולם, ולפעמים אנחנו טיפה עצובים (או יותר מטיפה) וזה מותר וזה חוקי וזה טבעי. רק לפעמים. וחשוב לתת לגיטימציה לתחושות שלנו - כי הן שם, והן הגיעו איכשהו ורוב הסיכויים שהן לא ייעלמו לשום מקום.

     

    אני לא מאמינה בלטאטא שום דבר מתחת לשטיח, לא מאמינה בלהדחיק או להתעלם או לעשות את עצמנו כאילו שזה לא קרה, מאמינה שאת הכל צריך להעלות למודעות שלנו. כי זה היה - אפילו אם רק לרגע, וזה קיים שם - גם אם רק לעיתים רחוקות, ועדיף להתמודד ולהכיר בכך ולהרגיש - ואז קל יותר לעבור הלאה ולחזור לשמחה ולחיים הרגילים.

     

    ולדעתי זו הדרך היחידה ללמוד וזו הדרך היחידה להתגבר באמת. פשוט לתת לגיטימציה ולהכיר בכך, זה הכל.

     


    לחץ כדי להגיע לתוכן העניינים של המון-על-ליזה 

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (31)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/8/07 17:34:

       

      צטט: צב מעבדה 2007-08-19 23:24:05

      סיכויי ההצלחה של טיפול פסיכולוגי תלויים בסוג הבעייה ובשיטת הטיפול.

      הספר הזה (חלון חדש) אמור להכיל הרבה אינפורמציה עדכנית בתחום.

       

      באופן כללי אפשר לומר שאנשים לא אוהבים לפרסם או לספר על כישלונות שלהם (רק של אחרים).

      המספרים שאני מכיר מדברים על כך שבקרוב גס שליש מהמטופלים יוצאים נשכרים מהטיפול, שליש חוזרים למוטב בלי שום קשר לטיפול, ושליש נפגעים מהטיפול, יתכן בגלל שאין להם את הכלים להתמודד עם מה שהם נחשפים אליו, ו/או בגלל שלא השלימו את הטיפול.

       

      לגמרי במקרה, היום פגשתי ידידה טובה, שהיא פסיכולוגית ילדים, ושאלתי אותה על הנושא של הדחקה, היא אמרה שזה אחד ממנגנוני ההגנה החזקים ביותר. וגם היא החזיקה בדעה דומה - שצריך לדעת לאזן בין 'חפירה' ובין הדחקה. אם יש לך גישה לפסיכולוג, תשאלי אותו/ה. ניחוש שלי שהוא יגיד משהו דומה.

       

      אני אסיים עם מה שכתבתי בתגובה הראשונה שלי, כל ההערה הזאת עוברת ליד מה שאת כתבת. אני לא מתרשם שאת חופרת ונתקעת, נהפוך הוא, אני חושב שאת דוגמה יפה להתבוננות, הבנה והתקדמות. רק לא לכולם יש את מבנה האישיות שמאפשר להם את מה שאת יכולה.

      אני אתעניין בנושא - בהחלט נשמע לי מרתק.

      לא צריך להיות קיצוניים לשום כיוון - לא להתקע ולא לטאטא - בשניהם יש צרות גדולות. אין כמו הדרך שבאמצע כמעט בכל תחומי החיים.

      ותודה על התגובה המעניינת הזו.

        19/8/07 23:24:

      סיכויי ההצלחה של טיפול פסיכולוגי תלויים בסוג הבעייה ובשיטת הטיפול.

      הספר הזה (חלון חדש) אמור להכיל הרבה אינפורמציה עדכנית בתחום.

       

      באופן כללי אפשר לומר שאנשים לא אוהבים לפרסם או לספר על כישלונות שלהם (רק של אחרים).

      המספרים שאני מכיר מדברים על כך שבקרוב גס שליש מהמטופלים יוצאים נשכרים מהטיפול, שליש חוזרים למוטב בלי שום קשר לטיפול, ושליש נפגעים מהטיפול, יתכן בגלל שאין להם את הכלים להתמודד עם מה שהם נחשפים אליו, ו/או בגלל שלא השלימו את הטיפול.

       

      לגמרי במקרה, היום פגשתי ידידה טובה, שהיא פסיכולוגית ילדים, ושאלתי אותה על הנושא של הדחקה, היא אמרה שזה אחד ממנגנוני ההגנה החזקים ביותר. וגם היא החזיקה בדעה דומה - שצריך לדעת לאזן בין 'חפירה' ובין הדחקה. אם יש לך גישה לפסיכולוג, תשאלי אותו/ה. ניחוש שלי שהוא יגיד משהו דומה.

       

      אני אסיים עם מה שכתבתי בתגובה הראשונה שלי, כל ההערה הזאת עוברת ליד מה שאת כתבת. אני לא מתרשם שאת חופרת ונתקעת, נהפוך הוא, אני חושב שאת דוגמה יפה להתבוננות, הבנה והתקדמות. רק לא לכולם יש את מבנה האישיות שמאפשר להם את מה שאת יכולה.

        19/8/07 19:42:

       

      צטט: מיכל גזית 2007-08-18 03:49:20

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-08-17 22:27:25

       

      צטט: יואב עינהר 2007-08-17 17:13:57

      למה אין כוכבים?

      באמת לא היו. תן לי לנחש ניחוש פרוע - באג בקפה? (לא יכול להיות)

      צטט: מיכל גזית 2007-08-17 17:15:15

      עכשיו יש, יואב,

      בלי עצבים))

      מזל

      צטט: יואב עינהר 2007-08-17 17:16:05

      ישששש

       את זה אני צריכה להגיד! ישששששששש!!!

       

      בשביל הסדר הטוב אני אגיד שגם את קיבלת כוכב כי הגיעו,

      וישר עברתי גם ליואב שקפץ בכזו התלהבות וגם כי באמת מגיע גם לו

      אני המעריצה מספר אחת של יואבי, באמת מגיע לו כוכב!

      צטט: snir203 2007-08-18 07:59:29

      ואם הרגשות מכניסות אותך לדיכאון, האם גם אז תראי לכל העולם שאת מדוכאת? ואם להרגיש זה כל הזמן להיות מדוכא, האם צריך להרגיש? ואולי עדיף ליצור מחיצה ויותר לא לאהוב, כי אן באמת אהבה ואין כבר מה לאהוב?

      לא אמרתי שחייבים להראות לכל העולם - אתה חייב להראות את זה לעצמך - כי הדחקה לא תפתור את זה. מאמינה שיש אהבה ויש מה לאהוב - ודכאון צריך לפתור.

      צטט: צב מעבדה 2007-08-19 03:47:42

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-08-17 22:24:34

       

      צטט: צב מעבדה 2007-08-17 11:51:12

      מסכים שצריך לדעת לתת דרור גם לרגשות פחות נעימים.

       

      רציתי לנצל את ההזדמנות לגעת בנושא שעובר ליד מה שכתבת - חפירה ברגשות.  כדי למנוע אי הבנות, אני לא חושב שאת חופרת, הפוסטים שלך מציגים נקודות מבט מקוריות, רעננות, וכמעט תמיד חיוביות, על החיים תוך כדי המשך תנועה קדימה, מבלי להתקע.

       

      נכון שלא צריך לחשוש לבדוק עם עצמנו מה אנחנו מרגישים, אבל נראה לי שגם לא צריך להגזים עם הדברים האלו. אם חופרים יותר מדי בסופו של דבר נתקעים בתוך הבור שחפרנו (ואללה, יצא לי דימוי טוב בלי שהתכוונתי אפילו :o)

       

      מנגנון ההדחקה הוא מנגנון חשוב שעוזר לנו לשם דברים בצד ולחזור לחיים ולשגרה. כמו שמכירים בחשיבות של ההתבוננות הפנימית צריך להכיר בחשיבות של מנגנון ההדחקה.

       

      זה האיזון בין שני המנגנונים ששומר אותנו במצב סביר.

       

      העניין הוא בדיוק - לתת לגיטימציה, לשים על השולחן, להכיר, לעבד, להבין - ואז להמשיך הלאה - לא להיתקע שם. אבל לא להדחיק ולהמשיך הלאה - כי אז יום אחד זה יצוץ בעוצמה רבה יותר. ככל שאתה מדחיק יותר ככה זה גם משאיר משקעים יותר.

      לא מאמינה במנגנון ההדחקה - מאמינה בהתמודדות. לא מאמינה בהתקעות - מאמינה בתנועה ובהתגברות. 

       

      מכירה את המספרים לגבי שיעורי ההצלחה של טיפול פסיכולוגי (חפירה עם גורם מיקצועי)? את יודעת איזה אחוז של טיפולים פסיכולוגים מסתיימים בנזק למטופל?

      לא מכירה - רוצה לספר לי עליהם?

        19/8/07 03:47:

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-08-17 22:24:34

       

      צטט: צב מעבדה 2007-08-17 11:51:12

      מסכים שצריך לדעת לתת דרור גם לרגשות פחות נעימים.

       

      רציתי לנצל את ההזדמנות לגעת בנושא שעובר ליד מה שכתבת - חפירה ברגשות.  כדי למנוע אי הבנות, אני לא חושב שאת חופרת, הפוסטים שלך מציגים נקודות מבט מקוריות, רעננות, וכמעט תמיד חיוביות, על החיים תוך כדי המשך תנועה קדימה, מבלי להתקע.

       

      נכון שלא צריך לחשוש לבדוק עם עצמנו מה אנחנו מרגישים, אבל נראה לי שגם לא צריך להגזים עם הדברים האלו. אם חופרים יותר מדי בסופו של דבר נתקעים בתוך הבור שחפרנו (ואללה, יצא לי דימוי טוב בלי שהתכוונתי אפילו :o)

       

      מנגנון ההדחקה הוא מנגנון חשוב שעוזר לנו לשם דברים בצד ולחזור לחיים ולשגרה. כמו שמכירים בחשיבות של ההתבוננות הפנימית צריך להכיר בחשיבות של מנגנון ההדחקה.

       

      זה האיזון בין שני המנגנונים ששומר אותנו במצב סביר.

       

      העניין הוא בדיוק - לתת לגיטימציה, לשים על השולחן, להכיר, לעבד, להבין - ואז להמשיך הלאה - לא להיתקע שם. אבל לא להדחיק ולהמשיך הלאה - כי אז יום אחד זה יצוץ בעוצמה רבה יותר. ככל שאתה מדחיק יותר ככה זה גם משאיר משקעים יותר.

      לא מאמינה במנגנון ההדחקה - מאמינה בהתמודדות. לא מאמינה בהתקעות - מאמינה בתנועה ובהתגברות. 

       

      מכירה את המספרים לגבי שיעורי ההצלחה של טיפול פסיכולוגי (חפירה עם גורם מיקצועי)? את יודעת איזה אחוז של טיפולים פסיכולוגים מסתיימים בנזק למטופל?

        18/8/07 07:59:
      ואם הרגשות מכניסות אותך לדיכאון, האם גם אז תראי לכל העולם שאת מדוכאת? ואם להרגיש זה כל הזמן להיות מדוכא, האם צריך להרגיש? ואולי עדיף ליצור מחיצה ויותר לא לאהוב, כי אן באמת אהבה ואין כבר מה לאהוב?
        18/8/07 03:49:

       

      צטט: ליזה פיירמן 2007-08-17 22:27:25

       

      צטט: יואב עינהר 2007-08-17 17:13:57

      למה אין כוכבים?

      באמת לא היו. תן לי לנחש ניחוש פרוע - באג בקפה? (לא יכול להיות)

      צטט: מיכל גזית 2007-08-17 17:15:15

      עכשיו יש, יואב,

      בלי עצבים))

      מזל

      צטט: יואב עינהר 2007-08-17 17:16:05

      ישששש

       את זה אני צריכה להגיד! ישששששששש!!!

       

      בשביל הסדר הטוב אני אגיד שגם את קיבלת כוכב כי הגיעו,

      וישר עברתי גם ליואב שקפץ בכזו התלהבות וגם כי באמת מגיע גם לו

        17/8/07 22:27:

       

      צטט: יואב עינהר 2007-08-17 17:13:57

      למה אין כוכבים?

      באמת לא היו. תן לי לנחש ניחוש פרוע - באג בקפה? (לא יכול להיות)

      צטט: מיכל גזית 2007-08-17 17:15:15

      עכשיו יש, יואב,

      בלי עצבים))

      מזל

      צטט: יואב עינהר 2007-08-17 17:16:05

      ישששש

       את זה אני צריכה להגיד! ישששששששש!!!

       

        17/8/07 22:24:

       

      צטט: צב מעבדה 2007-08-17 11:51:12

      מסכים שצריך לדעת לתת דרור גם לרגשות פחות נעימים.

       

      רציתי לנצל את ההזדמנות לגעת בנושא שעובר ליד מה שכתבת - חפירה ברגשות.  כדי למנוע אי הבנות, אני לא חושב שאת חופרת, הפוסטים שלך מציגים נקודות מבט מקוריות, רעננות, וכמעט תמיד חיוביות, על החיים תוך כדי המשך תנועה קדימה, מבלי להתקע.

       

      נכון שלא צריך לחשוש לבדוק עם עצמנו מה אנחנו מרגישים, אבל נראה לי שגם לא צריך להגזים עם הדברים האלו. אם חופרים יותר מדי בסופו של דבר נתקעים בתוך הבור שחפרנו (ואללה, יצא לי דימוי טוב בלי שהתכוונתי אפילו :o)

       

      מנגנון ההדחקה הוא מנגנון חשוב שעוזר לנו לשם דברים בצד ולחזור לחיים ולשגרה. כמו שמכירים בחשיבות של ההתבוננות הפנימית צריך להכיר בחשיבות של מנגנון ההדחקה.

       

      זה האיזון בין שני המנגנונים ששומר אותנו במצב סביר.

       

      העניין הוא בדיוק - לתת לגיטימציה, לשים על השולחן, להכיר, לעבד, להבין - ואז להמשיך הלאה - לא להיתקע שם. אבל לא להדחיק ולהמשיך הלאה - כי אז יום אחד זה יצוץ בעוצמה רבה יותר. ככל שאתה מדחיק יותר ככה זה גם משאיר משקעים יותר.

      לא מאמינה במנגנון ההדחקה - מאמינה בהתמודדות. לא מאמינה בהתקעות - מאמינה בתנועה ובהתגברות. 

        17/8/07 22:20:

       

      צטט: איה5 2007-08-16 23:09:01

      כל כך נכון!!.......

       

      רק אחרי שנותנים לגיטימציה לעצבות - לומדים להעריך את האושר......

      אני חושבת שרק כשאתה שלם האושר מוצא את דרכו - כי אושר תלוי בנקודת המבט שלנו, זה כל כך הרבה בראש. ורק כשאתה נותן לגיטימציה לתחושות שלך תוכל להיות שלם עם עצמך.

      וכמו שאמרת, העצבות - היא נותנת לנו מושג מהי שמחה . 

      צטט: simplicity 2007-08-17 02:26:44

       

      צטט: איה5 2007-08-16 23:09:01

      כל כך נכון!!.......

       

      רק אחרי שנותנים לגיטימציה לעצבות - לומדים להעריך את האושר......

       

      ממש הוצאת לי את המילים מהפה.
      הרי ללא רגעים של עצב לא נוכל לזהות את האושר - והלבן תמיד נראה בוהק יותר ליד שחור.

      נכון מאוד :-)

      צטט: מיכל גזית 2007-08-17 06:00:13

      כתבתי פוסט שלם על זה,

      על הלגיטימיות להרגיש את כל מה שאנחנו, ולתת ביטוי לכל,

      כי כשמרגישים, מרגישים הכל, לא בוחרים מה, ואז יש עצב, ושמחה, והתרגשות, וכעס,

       

      וזה מה שאני כל כך אוהבת בך,

      את זה את אישה כל כך מלאה, וכל כך בטוחה עד כדי להביא את כל מה שאת

       

      המון אהבה ממני

      מיכלי - הפוסטים שלך תמיד מלאים בחוכמה שאני אוהבת, פשוט לקרוא וללמוד.

      מצחיק שלכאורה זה כל כך פשוט לחיות ולבטא ולהבין ולהגיד - ובעצם כל כך קשה לרובנו.

      אוהבת אותך המון המון 

        17/8/07 22:15:

       

      צטט: יוקה 2007-08-16 22:46:24

      תרשמי לעצמך כניסה, אחותי

      רשמתי נשמה. נשיקה

      צטט: galytogo 2007-08-16 22:56:33

       

      יקירה,

      מותר וצריך להיות עצובים לעתים.

      ברור שזה לגיטימי, למה את מרגישה עם זה רע??

      בתור מדחיקנית כרונית,

      הופתעתי לגלות לאחרונה

      שהרבה אנשים שמחים להיות כותל בשבילי

      אני לומדת לשחרר

      ולספר

      ולשתף

      חיבוק ממני

       

      לא מרגישה עם זה רע - מרגישה עם זה נהדר. זה טבעי וזה אמיתי וזה אנושי.

      איזה כיף שאת לומדת לשחרר - החיים נראים אחרת אחרי שמבינים את זה.

      חיבוק חזרה.

      צטט: el_greco 2007-08-16 23:04:25

      לקבל

      אמן

       

       

       

        17/8/07 22:11:

       

      צטט: v is for vivi 2007-08-16 21:24:17

      כל כך מסכימה איתך.

      לאחרונה הגעתי לתובנה שצריך (או לפחות: שאני צריכה) לאצור את הרגעים הנוגים והטובים גם יחד, לדעת לאמץ אותם אלי, לדעת שהם חלק ממני וגם, אם אפשר, ללמוד מהם.

      הפוסט הזה שלך נגע בי מאוד.

      לעבד כדי להכיר בהם ואז להמשיך הלאה בחיים - אם נדחיק הם כנראה לא ייעלמו, ויצופו מתישהו. אנחנו אנשים מורכבים - מורכבים ממגוון של תחושות ורגשות ומחשבות, מודעות היא מילת מפתח בדרך להשלמה עם עצמך.   

       

      וללמוד זה הכי חשוב לדעתי.

      תודה חדוי - את מקסימה.

      צטט: ארז טביב 2007-08-16 21:35:32

      שימשכו האושר והבריאות, 

      וברגעים ההם אתן לך עידוד ונחמה כדי להשיב את מצב הרוח  למעלה.

      בנינו מה זה קצת עידוד לעומת האפשרות לקרוא את מחשבותיך הגולמיות. (לא שמשהו מתחשבן קורץ)

      אוהב אותך הרבה

      נשיקה 

      קודם כל - אמן ואמן .

      עידוד ונחמה זה כיף כשצריך - מצב הרוח שלי משתפר עוד יותר תמיד מהתגובות שלך, גם כשהוא מצויין :-)

      תודה ארז יקירי

      צטט: דקל א 2007-08-16 21:36:26

      מסכים

      ומבין אותך לגמרי

      זה חלק מהסיבות למה העליתי את הפוסט הזה :

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=114738

      תודה דקל (ואחלה פוסט)

      צטט: cg91 2007-08-16 22:13:13

      נכון

      ועכשיו אני ברגע עצוב

      יאללה שלחי חיבוק

      נשיקה

      בשבילך - חיבוק וגם נשיקה, ואם באמת צריך אני שמה גז לתל אביב נשיקה
        17/8/07 21:51:

       

      צטט: אורית גפני 2007-08-16 21:17:34

      ליזה יקירה - אין ספק שמהכרותי אותך - את חיה בדיוק לפי מה שאת אומרת!

      את מודעת לכל הרגשות, את לא מדחיקה, את מלאת תובנות כרימון ואת משתפת את כולם בתובות האלה - כך שכולנו יוצאים נשכרים.

      אוהבת אותך - אורית

      כמה שנים לוקח להבין את הדברים הפשוטים - פשוט מדהים. ואז נופלים אסימונים - וממש אפשר לשמוע את קול הפגיעה של האסימון בקליפת המוח שלנו - ופתאום מסתכלים על הדברים אחרת, ומבינים, ורואים שאפשר לשנות ולשפר. הלמידה הזו מדהימה בעיניי - ללמוד מחוויות העבר ולהפיק לקחים.

      תודה אוריתי, אוהבת אותך המון נשיקה

      צטט: levana feldman 2007-08-16 21:19:09

      ליזה יקרה,

      אני אוהבת אותך בעיקר בגלל שאת אנושית.

      בן אדם. יודעת להרגיש, לשתף, לספר - הפוסטים על הלידה של יולי....

      הם פשוט שבו את לבי.

      לכולנו יש ימים ויש תקופות שונות בחיים...

      אני בטוחה שאת אשה שמנהלת חיים מלאים ועם הרבה שמחת חיים...

       

      תודה לבנה. את מקסימה.

      כולנו אנושיים - החוויות שעברו עלינו עיצבו אותנו, כל אחד לוקח אותם למקום קצת אחר ולומד מהם לעתיד. הרגשות לגיטימיים יהיו אשר יהיו, גם רגשות של רגעים בודדים. וגם את כזו - שמשתפת ברגשות, ומספרת וחולקת - וגם רגשות כמו עצב שכבר חלף.

       

        17/8/07 21:48:

       

      צטט: brown_little 2007-08-16 21:13:31

      אין כמו להעלות גרא/גרה/גרע

      זה לא מסטיק יקירי :-)

      צטט: עדי מ 2007-08-16 21:15:25

      מסכימה לגמרי. זה משהו שאני בעיקר מנסה להסביר לבנות שלי - כל טווח הרגשות לגיטמי, לא חייבים להיות עם חיוך כל היום ומותר (ורצוי) גם לכעוס, להתרגז, להיות עצובים וכו' וכו'. בריאות נפשית לא?

      בריאות נפשית - הדחקה של רגשות לא עושה את העבודה - וככל שאתה מכיר בזה יותר אתה כועס פחות עצוב פחות וכו'. פשוט מדהים להבין את זה.

      הצבירה המיותרת גורמת לסף הכעס שלנו להיות קרוב מאוד - כשאנחנו מכירים בתחושות (בעיקר מדברים על זה ומוציאים) הרבה יותר קשה להכעיס אותנו.

        17/8/07 17:16:
      ישששש
        17/8/07 17:15:

      עכשיו יש, יואב,

      בלי עצבים))

        17/8/07 17:13:

      למה אין כוכבים?

        17/8/07 11:51:

      מסכים שצריך לדעת לתת דרור גם לרגשות פחות נעימים.

       

      רציתי לנצל את ההזדמנות לגעת בנושא שעובר ליד מה שכתבת - חפירה ברגשות.  כדי למנוע אי הבנות, אני לא חושב שאת חופרת, הפוסטים שלך מציגים נקודות מבט מקוריות, רעננות, וכמעט תמיד חיוביות, על החיים תוך כדי המשך תנועה קדימה, מבלי להתקע.

       

      נכון שלא צריך לחשוש לבדוק עם עצמנו מה אנחנו מרגישים, אבל נראה לי שגם לא צריך להגזים עם הדברים האלו. אם חופרים יותר מדי בסופו של דבר נתקעים בתוך הבור שחפרנו (ואללה, יצא לי דימוי טוב בלי שהתכוונתי אפילו :o)

       

      מנגנון ההדחקה הוא מנגנון חשוב שעוזר לנו לשם דברים בצד ולחזור לחיים ולשגרה. כמו שמכירים בחשיבות של ההתבוננות הפנימית צריך להכיר בחשיבות של מנגנון ההדחקה.

       

      זה האיזון בין שני המנגנונים ששומר אותנו במצב סביר.

       

        17/8/07 06:00:

      כתבתי פוסט שלם על זה,

      על הלגיטימיות להרגיש את כל מה שאנחנו, ולתת ביטוי לכל,

      כי כשמרגישים, מרגישים הכל, לא בוחרים מה, ואז יש עצב, ושמחה, והתרגשות, וכעס,

       

      וזה מה שאני כל כך אוהבת בך,

      את זה את אישה כל כך מלאה, וכל כך בטוחה עד כדי להביא את כל מה שאת

       

      המון אהבה ממני

        17/8/07 02:26:

       

      צטט: איה5 2007-08-16 23:09:01

      כל כך נכון!!.......

       

      רק אחרי שנותנים לגיטימציה לעצבות - לומדים להעריך את האושר......

       

      ממש הוצאת לי את המילים מהפה.
      הרי ללא רגעים של עצב לא נוכל לזהות את האושר - והלבן תמיד נראה בוהק יותר ליד שחור.

        16/8/07 23:09:

      כל כך נכון!!.......

       

      רק אחרי שנותנים לגיטימציה לעצבות - לומדים להעריך את האושר......

        16/8/07 23:04:
      לקבל
        16/8/07 22:56:

       

      יקירה,

      מותר וצריך להיות עצובים לעתים.

      ברור שזה לגיטימי, למה את מרגישה עם זה רע??

      בתור מדחיקנית כרונית,

      הופתעתי לגלות לאחרונה

      שהרבה אנשים שמחים להיות כותל בשבילי

      אני לומדת לשחרר

      ולספר

      ולשתף

      חיבוק ממני

       

        16/8/07 22:46:
      תרשמי לעצמך כניסה, אחותי
        16/8/07 22:13:

      נכון

      ועכשיו אני ברגע עצוב

      יאללה שלחי חיבוק

      נשיקה

        16/8/07 21:36:

      מסכים

      ומבין אותך לגמרי

      זה חלק מהסיבות למה העליתי את הפוסט הזה :

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=114738

       

       

        16/8/07 21:35:

      שימשכו האושר והבריאות, 

      וברגעים ההם אתן לך עידוד ונחמה כדי להשיב את מצב הרוח  למעלה.

      בנינו מה זה קצת עידוד לעומת האפשרות לקרוא את מחשבותיך הגולמיות. (לא שמשהו מתחשבן קורץ)

      אוהב אותך הרבה

      נשיקה 

        16/8/07 21:24:

      כל כך מסכימה איתך.

      לאחרונה הגעתי לתובנה שצריך (או לפחות: שאני צריכה) לאצור את הרגעים הנוגים והטובים גם יחד, לדעת לאמץ אותם אלי, לדעת שהם חלק ממני וגם, אם אפשר, ללמוד מהם.

      הפוסט הזה שלך נגע בי מאוד.

        16/8/07 21:19:

      ליזה יקרה,

      אני אוהבת אותך בעיקר בגלל שאת אנושית.

      בן אדם. יודעת להרגיש, לשתף, לספר - הפוסטים על הלידה של יולי....

      הם פשוט שבו את לבי.

      לכולנו יש ימים ויש תקופות שונות בחיים...

      אני בטוחה שאת אשה שמנהלת חיים מלאים ועם הרבה שמחת חיים...

       

        16/8/07 21:17:

      ליזה יקירה - אין ספק שמהכרותי אותך - את חיה בדיוק לפי מה שאת אומרת!

      את מודעת לכל הרגשות, את לא מדחיקה, את מלאת תובנות כרימון ואת משתפת את כולם בתובות האלה - כך שכולנו יוצאים נשכרים.

      אוהבת אותך - אורית

        16/8/07 21:15:
      מסכימה לגמרי. זה משהו שאני בעיקר מנסה להסביר לבנות שלי - כל טווח הרגשות לגיטמי, לא חייבים להיות עם חיוך כל היום ומותר (ורצוי) גם לכעוס, להתרגז, להיות עצובים וכו' וכו'. בריאות נפשית לא?
        16/8/07 21:13:
      אין כמו להעלות גרא/גרה/גרע

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליזה פיירמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין