שחר ניגנה על פסנתר כבר בגיל ארבע. היא נחשבה לפלא עולה במוזיקה השמיימית של בטהובן. איש לא ידע איך היא הצליחה לדייק בנגינתה, ולהפיק מנגינות מסובכות, אפילו למוזיקאים בוגרים. הוריה נהרגו בתאונת דרכים שנה לפני כן, כשהייתה בת שלוש. היא גדלה אצל סבתה הערירית, שבעבר חלמה להיות פסנתרנית, אך לאור דלקת פרקים שחלתה בה כבר בבגרות המוקדמת, הפכה להיות שדרנית רדיו. למרות הכישרון הנפלא של שחר, ואולי בעטיו, היא לא דיברה או הגיבה לאיש. בתחילה חשדו בה שהיא אוטיסטית, אחר כך סברו שאולי היא חרשת ואילמת, אבל דבר לא נמצא בבדיקות הגופניות. סבתה המסורה לקחה אותה ל ייעוץ תקשורתי אצל קלינאית תקשורת, אבל לא היה ניתן לעבוד עימה כלל. אפילו כשהשמיעו לה מוזיקה, זהה לזו שנהגה לנגן, לא היתה מגיבה, כאילו לא שמעה או לא הכירה את המוזיקה או שניהם. הדרך היחידה לגרום לה לתגובה כלשהי היתה להושיב אותה מול פסנתר, ואז היה קורה משהו כל כך מדהים- שכל הסובבים לרוב התחילו להזיל דמעות. כאילו כל הרגש שהיה אצור בילדה הזאת, כל הצורך שלה בחמימות ובקשר עם הסביבה, בוטא דרך הצלילים הענוגים שידיה הפיקו מהקלידים. זוגות זוגות של אנשים היו מתקבצים סביבה- היא נוגעת בהם דרך המוזיקה, והם מתאווים לגעת בה, בליבה, לתת לה חום- אך היא מאנה להגיב. סבתה נפטרה מדום לב כששחר היתה בת שש, ואנשי הרווחה לא ידעו מה לעשות איתה. הם שמו אותה במוסד של יתומים מתוך מחשבה שאולי מישהו יאמץ אותה. מצד אחד הם רצו לחפש לה משפחה חדשה , אבל חששו שאנשים יירתעו מכך שאינה מתקשרת עם הסביבה. בכל זאת, העובדת הסוציאלית דינה רחמיאל, שהיתה ידועה בקרב כל עמיתיה כגורם האולטימטיבי ל ניהול משברים , החליטה שכדאי לנסות לחפש לה זוג הורים רגישים שיתנו לה אהבה. עמדה בפני דינה רחמיאל משימה לא קלה, שכללה פעמים רבות יחסי ציבור על גבול הגוזמה לילדה המחוננת, ובכל זאת לא הרימה ידיה. איש לא רצה לאמץ את שחר, וליבה של דינה נשבר בקרבה עם כל דחייה שהילדה המקסימה קיבלה. לבסוף, הוחלט לשלוח אותה ל מחנה קיץ לילדים אוטיסטים, שם סברו שיהיה לה יותר נעים מאשר במוסד בו ככל הנראה אין לה עתיד. ניסו להסביר לשחר שהיא הולכת ל סאמר סקול לחופשה, אך לא היה ניכר שזה משנה לה- היא המשיכה לבהות באצבעותיה ללא ניע. במחנה היא לא התחברה עם אף יד, אבל מצד שני, רוב האוטיסטים לא התחברו עם אוטיסטים אחרים, רק אלו שמצבם נחשב קל, ולכן סוף סוף היה זה מקום שלא היתה בו חריגה מדי. דינה רחמיאל המשיכה לדאוג לשחר מרחוק, ולעיתים ניסתה עוד לעשות לה יחסי ציבור באינטרנט , אך תמיד התאכזבה. יום אחד קיבלה פנייה מזוג לסביות , אחת מהם פסיכולוגית והשניה מנהלת עסק של מדפסות , והן סיפרו לה שמאוד רוצות לגדל ילדה, אך כל ניסיון להפרות את הפסיכולוגית מ תרומת זרע של בנק הזרע  עלה בתוהו, ולמנהלת חנות המדפסות נכרתו השחלות לפני עשור בגלל סרטן. הן גם הוסיפו שיחסיהן, שהתחילו דרך אתר הכרויות , יציבים ותומכים, והם יעשו ככל יכולתן להעניק תמיכה לילדה. כן, הן מבינות שזה סוג של הורות אחרת , אבל הן מוכנות להשלכות. דינה רחמיאל, שלא ראתה פסול בהיות אשה לסבית , השיבה להן שתשמח להפגש עימן, ולהציג בפניהן את שחר. כשחזרה דניאל מהמחנה קיץ, לא היה ניכר שמשהו השתנה באופן תקשורתה. דינה רחמיאל הציגה אותה בפני שתי הנשים בביתן. שחר לא הגיבה כשדינה אמרה לה שזה המקום שהיא תשאר בו אם תרצה, וששתי השים ישמחו לדאוג לכל צרכיה. הם עשו לשחר סיור בבית, והיא הלכה אחריהן ללא אומר מילה. כאשר הגיעו לחדר העבודה, שחר הבחינה מייד בפנסתר המפואר שעמד שם בנחת, כמחכה לה. היא ניגשה אל חברה הותיק, התיישבה וניגנה את נשמתה דרך הקלידים. היא ניגנה ללא הרף מנגינות נהדרות של בטהובן של שופן של באך... וכשסיימה הן מחאו לה כפיים. שחר לפתע הביטה בדינה רחמיאל ישר בעיניים ואמרה בפעם הראשונה בחייה 'אני רוצה להשאר כאן'.