נעמה היא שותפתי לדירה, ועיסוקה העיקרי הוא דיילת קרקע. למרות שיש לה עודף משקל, היא נחמדה בצורה יוצאת דופן - במיוחד, כשהיא עומדת מאחורי הדלפק. היא צעירה שאפתנית, ואלמלא המאכלים העירקים עתירי הקלוריות, יתכן ונעמה הייתה דיילת אוויר. עד אותו יום, בו כאב ליבי על חוסר התאום בגופה, לא דיברנו על עינייני ישבן. אז מתוך חיבה ודאגה כואבת שלחתי לה עקיצה ידידותית לכיוון הישבן הרחב, מקווה שגרמתי לה לחשוב שלהשיג זיון טוב צריך לסדר את החלק התחתון של הגוף. אני יודע שהיא שנאה אותי באותו רגע שעקצתי, ואני יודע שיש כלל פשוט האומר אל תדבר עם בחורה על ענייני גיל ומשקל, אבל אצלי לכללים יש מסגרות משלהם, ותמיד ניתן לפרוץ גבול זה או אחר, הרי, בשביל מה קיימת גדר אם לא בשביל לפרוץ אותה. מי שאוהב באמת, צריך לדעת לבקר את אהוביו, שהרי האחרים הבני זונות, דואגים לנוחות ושלווה חברתית ומעדיפים את ההווה הנוח על פני העתיד, גם אם זה בא על חשבון חיי הסקס האומללים שלה. בכל אופן, הצלחתי לגזוז חלק מחלומותיה, ובשלב מסויים, המשלוחים מהמושב לדירתנו בעיר החלו להיות צנועים יותר בהיקפם. כשאחותה הגיעה במתואם ביום שישי בצהרים, היא התיישבה במטבח אחרי שסידרה את הדברים במקרר, לגמה מים והביטה בי בסקרנות. מה עשית לה? שאלה, כשעיניה מנצנצות (במחשבה לאחור אני חושב שהיא רצתה לשאול האם אני מפמפם את אחותה). מה?, שאלתי בפליאה. בדיוק יצאה נעמה מהמקלחת ואחותה עברה לחדרה, משאירה אותי תוהה. בכל מקרה, אני מייד התחלתי לפשפש בין המצרכים וקופסאות הפלסטיק מגלה, כי פרץ משבר מזון באיזורי הכפר - הרבה מאוד סלטים, ומעט מאוד תבשילים. אותו רגע נכנסתי לדיכאון, וניגשתי להפוך את העוף בתנור. מחשבות בגידה עלו במוחי, וכבר תכננתי לנהל שיחת מוטיבציה עם נעמה על מנת לחדש את שרשרת האספקה מהמושב. אבל, בעוד אני הופך את התפודים המסודרים סביב העוף, החלטתי להתאמץ - סה"כ איפה תמצא חברה נפלאה כמו נעמה? גם אם זה יעלה לי במשטר קולניאלי אשכנזי אכזרי במטבח, אדבוק בחברותנו. גם אם אספקת הקובה מהמושב תיפסק, ... טוב, זה כבר קשה, ועוד לא חשבתי על ההשלכות.
יום שישי, הערב מגיע, ניחוחות התבשילים מגיעים מכל עבר - הדשא של השכן תמיד יותר ירוק. השכנה מלמטה הכינה שוב קציצות ברוטב עם עלי דפנה, והקיבה שלי מצטמקת לגודל של אגוז. אני עדין יושב מול הטלוויזיה ממתין לנעמה. אט, אט התמונות מהמסך מטשטשות מול עיני ואני מרגיש כמו קוזאק מורעב שאיבד את חוש השיפוט שלו. בכל מקרה אני מתאפק שלא לקרוא לה. אחד הדברים שמכבדת נעמה היה ארוחת יום שישי משותפת. הייתי בטוח שהיא תצא ותדליק את הנרות, ואני אמזוג לשנינו יין. עתה, אני לא בטוח שאחזיק את הבקבוק יציב, בכלל אני לא בטוח שאגיע עד המטבח. פעם אחרונה שראיתי אותה הייתה חצי שעה אחרי שאחותה הלכה. היא הלכה למקלחת והביאה מגב וסמרטוט. היא נעלמה במטבח, ואחרי חמש דקות של שטיפת הרצפה המלוכלכת שהשארתי במטבח, יצאה ונבלעה בחדרה. חולפת שעה, והלילה נכנס לו כשברקע אני שומע כבר את מיזמורי השבת בדירה של הדתים מהבניין הסמוך. אחרי שהיקום הצטמצם בקיבתי לגרעין קטן ושחור חל המפץ הגדול. הקיבה התרחבה לגודלה הטבעי. בצבא קוראים לזה נקודת שבירת הרעב - וההסבר המדעי הוא, שהקיבה פשוט מתחילה לאכול את עצמה. עקב כך, משבר הרעב חלף והתמונות במסך התחדדו - רק אז שמתי לב שצפיתי בערוץ הילדים. צעדתי לחדרי בשתיקה, החלפתי לג'ינס וטריקו ונעלמתי מהדירה. זאת בדיוק הנקודה, בה אתה מחפש לנקום, ואין נקמה מתוקה יותר מהסתלקות מהבית. אפילו שניסיתי להרגיע את עצמי שנעמה היא לא חברתי למיטה ואין ביננו שום קשר רומנטי, בכל זאת הרגשתי פגוע מהתנהגותה. רק אחרי שעה של הליכה התמקמתי בדירתם של ראני ותום - שודד מהם כרע עוף מלוח, וסלט מצ'וקמק השוחה במיץ. כך עם חתיכת חלה ישבתי במרפסת שלהם, מחסל את המזון ולוגם בירה מפחית. ראני במקלחת מתכונן ליציאה ותום המהודר יושב לידי בשיער מלא ג'ל ומקשקש על כדורגל. הטלפון מצלצל בכיסי, ואני מציץ ורואה את השם של נעמה. משום מה, באכזריות גברית טיפוסית אני לא עונה ונותן לה להגיע לתא הדואר. אני מחכה שתי דקות ונכנס לתא דואר - שום הודעה לא הושארה. ראני וטום יוצאים לבלות, ואני נפרד מהם ליד מכוניתם. אני עושה סיבוב רגלי נוסף ומגיע לדירתה של רותי. אני מצלצל בפעמון וגבר פותח לי את הדלת. הוא מביט בי בחשש ואני משתדל לחייך בנעימות, תוהה בליבי מה מספרו ברשימה הארוכה של רותי. רותי מגיעה ומופתעת לגלות אותי עומד לידו בכניסה. אני מופתע מחוצפתי, ומנסה לאלתר "סתם עברתי, חיפשתי את רוני(חברתה לדירה)" הבחור נרגע אבל רותי מביטה בי בסקרנות. שנינו ידענו שרוני בחו"ל, ושנינו ידענו שאני יודע זאת. בכל מקרה, רותי עונה כמו רובוט, שרותי תחזור עוד שבוע ואני מתחמק לי לדרכי. הצצתי בשעון - השעה רק עשר וחצי. הפאב שברחוב הארבעה פתוח לו ואני תופס מקום מבודד ליד הדלפק, מביט במלצריות המפזזות ומסדרות שולחנות. כולם מתכוננים ללילה ואני כבר עומד להישפך מעייפות. אחת עשרה וחצי בלילה, ואני מת מעייפות מהטיול המייגע, ומשום מה טעם הנקמה כבר לא מתוק. בכלל, עייפות מוזרה רובצת עלי, ומכבידה את צעדי עד פתח דירתנו הצנועה.
המפתח לא פותח את הדלת. מישהו נעל אותה מבפנים? אני תוהה לעצמי. ניסיון נוסף והדלת נפתחת. הדירה חשוכה ורק אור קטן בכניסה. אני מציץ לכיוון הדלת הנעולה ומתחתיה חריץ אור קטן.חלצתי סנדלים, והדלקתי את האור במטבח. השולחן ערוך עדין לשניים, והסלט התכופף לו בקערה. אף אחד לא נגע באוכל והרגשת בדידות משתלטת עלי למראה זה. ניצוץ של חיים נראה על זוג הפמוטים - לפחות היא הדליקה את הנרות. פשטתי את חולצתי והתקדמתי לכיוון הסלון כשאני מכבה את האור בכניסה - שם בסלון הספה המתוקה של נעמה בכיסוי הבד הרך למגע. החלטתי שלא להיכנס לחדרי, רק זרקתי לכיוונו את החולצה ופניתי לכיוון הסלון, משתרע על הספה. שני השלטים עמדו על השולחן הנמוך ובחרתי בשלט הקטן. לא ידעתי איזה דיסק נמצא שם, פשוט לחצתי. כיוונתי את העוצמה כדי שלא תטריד את השכנים ועצמתי עיניים. כשהתחיל השיר נקרעו עיני לרווחה - היה זה Starless השיר הכי אהוב עלי(זה מה שנשמע ברקע של הסיפור), שיר הסוחף אותי הרחק לאחור. לא רציתי להיסחף לאחור באותו רגע - רציתי להישאר על קרקע המציאות ולהתקדם הלאה. הבעיה הייתה, שהקטע ההתחלתי של השיר לא מאפשר לי להתנתק ואני מתמכר לצלילים. לאחר חמש דקות של מוזיקה מחשמלת, מגיע הקטע הקשה, ואני מחזיר את השיר לתחילתו חוזר לאורגן ולקלרינט הארורים (גם אתם כקוראים, יכולים לחזור לתחילת השיר). ושוב הקטע המלודי נגמר ואני מסיט את השיר חמש דקות לאחור... דומה שאני מנסה להחזיר את הזמן לאחור מנסה להתנתק גם מהעתיד. חולפת לה שעה ולי לא נמאס... אבל אני מבין שלא ניתן להחזיר או לשחק בזמן. אני מכבה את המערכת ויוצא למרפסת, מתבונן בשלל האורות של הכרך, ומשחקי הסינוור של המכוניות החולפות. הכל זר ולא מוכר. כמו איש מערות, אני עומד בחלל המרפסת החשוך מביט במשהו הקשור בעידן אחר לגמרי, כמו נפלתי לפלנטה חייזרית. אני מתנתק מהמראה, ועיני המסוונוורות מנסות להתרגל לחשכת הבית. גיששתי באפלה והגעתי למסדרון. הכל חשוך - מימין חור המערה הפרטית שלי, ואחריו הדלת שמתחתיה בוקע פס אור צר. אני יכול להקיש על הדלת, ולשאול מה היא רצתה להגיד לי בטלפון. אבל, אני נרתע מדחייה אפשרית. רציתי כל כך, לשמור על נעמה שלמה ומתוקה. רציתי את נעמה הישנה. עתה, כל מרקם שבריריותה נמצא בידי ועלי לנהוג בזהירות. שינה תיטיב לשנינו ומחר יתחיל יום חדש. בשקט בשקט פסעתי צעד לאחור, ונכנסתי לחדרי. התריס מלפני היה פתוח ואור מסנוור חורך את הריצפה שלפני מאפשר לי להתמצא בדקה האחרונה, בטרם אפול למיטה. שחררתי את הג'ינס כשעיני כבר חצי עצומות. הדפתי אותו על הרצפה לכיוון הארון וסגרתי את הדלת אחרי. האור מהחלון השתבר מהדלת הלבנה מקרין אור קלוש לחלק הקדמי של החדר היכן שמיטתי נמצאת. אני מציץ קדימה ורואה משהו אפלולי שרוע על מיטתי. נדרכתי בהפתעה, כשראיתי שזאת דמות אישה. עמדתי חצי דקה כשנשמתי נעתקה. על המיטה ישנה נעמה.
המשך.. מחר. * מישהי הדליקה את נושא הסנדלים שלי - ולכן, לידיעתכן, אנא קראו פוסט זה |