כותרות TheMarker >
    ';

    הכל מהכל, לפי ראות עיני הסובייקטיביות

    פוסטים אחרונים

    10 כללים למטפלת (אופר) בארה"ב

    1 תגובות   יום שני, 27/7/09, 18:16


    טיפים למטפלת המתחילה בקליפורניה  

    להיות מטפלת בארה"ב, קליפורניה (או במינוח המקובל: "או'פר") זה לא דבר של מה בכך. מעבר לטיפול היומיומי ולסבלנות אין קץ שיש לסגל, אין לשכוח שמדובר במקום רחוק, מעבר לים. מקום קר (לאו דווקא במובן הטמפרטורי של המילה), מנוכר (זה לא שיש לי אשליות בקשר ל...), חדש (גם אם זו לא הפעם הראשונה) ולבד. לבד במובן הבודד של המילה. במובן של להתחיל הכל מחדש.

    על מה ולמה הטרחתי את עצמי ואת מי שקורא זאת כרגע וישבתי לכתוב את כל זה? ובכן, מדובר במספר חוקים, יש לומר אפילו 'כללי ברזל' שצריך להפנים ולהנחיל לפני התמודדות עם חווייה שכזו. אני יודעת שאם הייתי קוראת דבר כזה לפני שהתחלתי בזה בעצמי, יכול להיות שזה היה תורם לי בנחיתה הקשה וברגעים הראשונים הלא מובנים. אבל זו רק אני...

    יש לזכור שמדובר בתקופה שחוויתי במערב ארה"ב בתור מטפלת בילד של משפחה ישראלית. איזור זה שונה בתכלית ממזרח ארה"ב למשל ובוודאי שגם מאירופה ולכן יש לזכור את נקודת המוצא שלי ומכאן גם טבע הדברים (עליהם תקראו בקרוב).

    הערה אחרונה: הכתבה כתובה בלשון נקבה ועל כך התנצלותי למין הגברי. 

    חוק מספר 1: נתחיל בבסיס: לגבי בחירת המשפחה אצלה תעבדי. מספר הילדים במשפחה המיוחלת הוא גורם מספר אחד בבחירת מקום העבודה (והחיים) החדש שלך לתקופה הקרובה. ככל שמספר הילדים במשפחה איתם תגורי גדול יותר, כך גם מספר המטלות שלך וכמו כן גם מספר השנים שמתקצרות מחייך מרוב רדיפה אחרי זאטוטים מרוחים ברוק ונזלת. לצורך המחשת הנושא, ילד אחד זה זכייה בלוטו. שני ילדים זה שכר ממוצע ותו לא. מעבר לזה, אני לא לוקחת אחריות ושיהיו לך חיים נפלאים. 

    חוק מספר 2: ואם בכללים עסקינן... התעקשי על מכונית. אל תגלגלי לי עכשיו עיניים ותאמרי לעצמך שהכל שטויות ושאינך מפונקת ושגם בארה"ב הגדולה שמעו על אוטובוסים ורכבות. אומר לך את זה חד וחלק: לא ניתן להסתדר פה ללא מכונית (פה זה לא תל אביב ובטח שבטח שלא ניו יורק). ושוב את מזלזלת ואומרת שעובדה שיש מספיק אנשים שמסתדרים. ועל כך אגיד לך שאת לא כמו כולן ("הכי מיוחדת") ושתסמכי עליי כשאומר לך שאין כל דרך לשרוד פה ללא ניידות קבועה בשם מכונית פרטית! שזו תהיה השאלה השנייה שלך בראיון עם המשפחה, אחרי בירור מספר הילדים. אפילו השכר החודשי שלך מתגמד בחשיבותו לעומת עובדה קריטית זו. 

    חוק מספר 3: ארזי תיק קטן. ואם לא הצלחת, לפחות דחקי הכל בתיק אחד ואנא ממך, אל תסחבי עם מספר רב של תיקים. מי יודע אם תתקעי בניו יורק ליומיים עכב ביטולי כל הטיסות בשדה התעופה ותאלצי להיגרר ברכבת התחתית ובמספר אוטובוסים על מנת להגיע לבית של חברים של אחיך שאינך מכירה.

    חוק מספר 4: אל תסמכי על אמריקה הגדולה מבחינת מוצרי יום-יום אליהם את רגילה. הכוונה היא שקרם לשיער כמו שאת קונה במכולת ליד הבית - אין כאן. כך גם המסטיקים אותם את אוהבת ואפילו הטמפונים בהם את משתמשת. אני לא אומרת להצטייד לשנה ולסחוב הכל איתך. אבל קחי בחשבון שינויי הרגלים. צריך להיות מוכנים לכאלה דברים... 

    חוק מספר 5: חסל סדר תרגומי כספים. לא סכומים קטנים וגם לא גדולים. זה מתחיל בקנייה קטנה בסופר ונגמר בתשלום על דו"ח מהירות או גרירת רכב. לפעמים זה כואב מידי, אז וותרי מראש. מעכשיו את סופרת דולרים (סופרת תרתי משמע) ולא שום דבר אחר (מלבד שעות שינה). בארץ תהני מהספק שהדולר החזק (לרוב) נותן לך לעומת השקל חסר האופי. 

    חוק מספר 6: צאי מנקודת הנחה שישראלים יש בכל מקום ועם הישראלים מגיעה הישראליות. הכוונה היא שאת לא מגיעה למקום נטול כל רוח ישראלית כי לישראלים יש נטייה להתחבר עם ישראלים אחרים. אם ברצונך להכיר אנשים שאינם ישראלים, התעקשי על עובדה זו ואל תכנעי לחיים הקלים יותר. 

    חוק מספר 7: ילדים זה שמחה. גם אם שמח זה לא ממש, הם לא הבעיה שלך בחיים. זאת לא אשמתם שעזבת את כל החברות, את החבר ואת המשפחה האוהבת וטסת ליבשת אחרת כדי לטפל בהם. זאת לא אשמתם שהשבוע יש הופעה של הלהקה האהובה עליך בהאנגר בת"א ואת מפסידה אותה. זאת לא אשמתם שההורים שלהם יכולים לעלות לך את העצבים ולשבת לך על הוריד באופן כזה שבא לך לעזוב הכל ולברוח. הילדים (שאת שומרת עליהם כמובן) לא בחרו בך. לא היה להם מושג. תעשי טובה לך ולהם ותוותרי להם קצת. הם רק ילדים. 

    חוק מספר 8: אנא ממך, תנפצי את בועת האביר על הפורשה הלבנה. אז נכון שיש פה כמה אמריקאים רווקים ש"יושבים טוב" ונכון שגם לא חסר יהודים כאלה. אבל אם בשביל זה הגעת עד לכאן, חשוב שתכיני את עצמך לאכזבה. זה לא אומר שאינך יכולה לנסות, פשוט תשנני במוחך הישראלי את "התקווה" ו-קדימה, למשימה. בהצלחה. 

    חוק מספר 9: את לא לבד פה. אולי בטיסה שהיית עליה בדרכך לכאן הרגשת כי את אחת ומיוחדת, החוד שבחנית, הטובה מבנות ישראל והיחידה שיוצאת לקראת משימה אוונגרדית שכזו. אך אם רק תפקחי את עינייך היפות (והעייפות בקרוב, בכל זאת מדובר בילדים) תגלי ש"כמוני – כמוך". הכוונה היא שרק בעשרה מייל רבוע בו את גרה (וכן, פה תצטרכי להתרגל למיילים ולא לקילומטרים ולעוד כמה יחידות ספירה שונות למינהן) יש לפחות עוד שלוש בנות, ישראליות כמוך, שעושות (פחות או יותר) את אותה העבודה. וזו הבטחה.

    חוק מספר 10: ולסיום, יש לזכור דבר אחד, חשוב במיוחד: את אמנם עובדת ומשקיעה את כל כולך לצורך העניין שבשבילו הגעת עד לכאן והוא: כסף, אך אין זה אומר שאינך יכולה לטייל ולגלות עולם חדש ולנצל את זמנך פה לטובת דברים מועילים אחרים כמו לימודי שפה נוספת למשל (ואני בכלל לא מדברת על שיפור האנגלית האוטומטי). ולכן, אגיד לך את זה בפשטות וללא כל שמץ של עדינות: אל תתעצלי! תצאי מהבית, תטיילי כמה שיותר, תלמדי, תתענייני, תצלמי, תהני, תשתכרי, תרקדי, תסעי למקומות יפים, תסעי למקומות פחות יפים. העיקר - תחקרי (המילה באנגלית יותר מתאימה: explore) ותנצלי כל רגע דל, זו אחת הסיבות שאת פה! 

    בהצלחה!!! 

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/8/09 10:32:


      זו בדיוק הכתבה שהייתי צריכה לקרוא לפני עשר שנים כשהייתי אופר בשיקגו..... חיוך

      מעולה!

      מי שמכיר את החוויה מהנהן במשך כל הפוסט (:

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל