בשבוע הבא ביום רביעי תהיה אזכרה מספר 13 של עידו, אח שלי.

עידו עצר את השעון על גיל 28 כשאני הייתי בן 22. מאז הספקתי לעבור אותו וזה אחרי שעוד לפני שהוא מת, עברתי את ניר, שבמרץ הקרוב תהיה אזכרה מספר 19 שלו. ניר היה כמעט 20 כשהוא נהרג ואני הייתי כמעט 17. עידו עדיין היה בחיים כשניר נהרג. אורי הוא הבכור בבית, ככה שהוא תמיד הקדים אותנו מבחינת הגיל.

כיום כשיש לי שני ילדים משלי, אישה, בית לתחזק, כלבה, חתולה, שתי מכוניות, עבודה וכמובן את החיים עצמם אני מרגיש שאני לא מצליח להחזיק את הכל בידיים. כאילו הכל נופל ומתרסק. כל משהו קטן שקופץ, כל משבר אפילו הכי פצפוני, מגדיש את הסיאה הפנימית וכל הפיוזים נשרפים.כמו שהיהודים שרים, איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא. פשוט ככה, מרגיש שאין מוצא מהמצב המעצבן הזה.

הרי אני רציתי את החיים האלה, אני רציתי כל מה שיש לי כרגע אבל אני גם לא מצליח להחזיק את הכל. אני יודע שזה זמן רגעי, בעיקר לקראת אזכרות, אני יודע שזה נובע מחוסר הכלה עצמית את המצב, אני יודע שאני יודע יותר מידי ופחות מוכן להקשיב וליישם את מה שאני יודע וכמובן את מה שאני לא יודע שאני לא יודע.

לגדול והפחד ליפול, כל רגע בחיים הכל יכול להסתיים, מי יודע מתי ומי יודע איך. כל רגע.
ביומיום שלי אני מתעסק עם הנקודה הזאת, העם הנקודה שכל רגע בחיים הכל יכול להשתנות, להפוך למשהו אחר. אני מנסה להעביר לאנשים כלים להתמודדות כדי להיחלץ מהמצב וגם מודעות שתעזור, בתקווה, למנוע הגעה למצב.זה קטע מעניין שאני מתעסק עם מה שבעצם סיים את החיים שלהם. אני מדבר עם אנשים על הנקודה הזאת של לא להגיע למקום שבו אני נמצא, לגדול והפחד ליפול. הכאב, החוסר, החיבור האינסופי לכלום הזה, לגדול והפחד ליפול. החיבור לכיף ולעוצמות ההנאה ביחד עם הפחד שטעות קטנה יכולה לסיים הכל, הכל ושוב זה מגיע, לגדול והפחד ליפול.
המרחק בין הצלחה, לחוסר הצלחה בכביש נגמר רע. ואני בחרתי שהכביש, זה שהביא אותי למקום הזה, הוא גם המקום שממנו אני מפיק את לחמי ולחם משפחתי. האמת מזל ששירי גם עובדת, אחרת היינו מתגעגעים ליוגורטים וכל מיני אוכלים שהם יותר מלחם בסיסי.

הריגוש עם הפחד, החיבור בין הכוח המלהיב והכוח המשחית, המקום הזה עוזר לי לגדול החוצה מהנקודה אבל גם הרבה פעמים מחזיר אותי חזרה פנימה, לכאב האישי שלי, לפחד האישי שלי, הפחד מלגדול ואז ליפול.

אני ממשיך ללכת קדימה, אני נאבק לעיתים ביומיום, בשיגרה המוזרה שהחיים עם משפחה וילדים מביאים, נהנה ומתענג על השמחה שבמשפחה ובחיבוק כשאני חוזר מהעבודה ושלושה מחכים לי עם חיוך ענקי על הפנים ורצים לקראתי. האמת גם לולה הכלבה, אז זה אומר ארבעה. סנדביץ החתולה עסוקה בלבכות על מר גורלה כי החיים בבית עם חצר גדולה, קשים יותר מלרדוף אחרי אשפה ברחובות.

לגדול והפחד ליפול הולך איתי כל הזמן, כל צעד שלי מלווה בקיום שלו לצידי. לפעמים הוא נוכח יותר, לפעמים הוא נוכח פחות, אבל הוא תמיד הולך איתי, לטוב ולרע. בימים של לפני אזכרה הוא נוכח הרבה יותר ומכאן המועקה החזקה.