אל הכינוי פנויה התוודעתי כשהפסקתי להיות תפוסה על ידי נישואי לבעלי. כשהוא עזב את הבית, בחבטת דלת אחת, שיניתי את מצב הצבירה.מאותו רגע הוגדרתי פנויה. כמו מושב ברכבת המחכה שמישהו יתפוס עליו את מקומו, כמו מונית פנויה לנוסע הבא שתיקח אותו אל מחוז חפצו, כמו אדם פנוי מטרדות יומו המתפנה לבחון לרגע את מה שקורה סביבו, וכמו שעה פנויה ביום, הממתינה שנמלא אותה בתוכן.התחלתי את חיי החדשים.
הפרוש המילולי האטרקטיבי של ההגדרה הפנויה מדבר על שחרור מעול. הירידה העליזה במדרגות הרבנות התחלפה די מהר בכבדות קלה. מה יהיה, מה תעשי, ראית את
ברכה, לא הספיקה להגיע למדרכה של דוד המלך והופ מצאה לה מכסה למופת. נפלא את אומרת
ופותחת זוג עיניים תוהות, מה המהירות ? צריך להתרווח בהגדרה החדשה לפני שיוצאים ממנה בפזיזות להגדרה שכבר הכרנו שנים רבות.
באופן הכי פרדוקסאלי את מתחילה את חייך כפנויה עם משא כבד על גבך שטומן את המחויבות שלך להוריך,למוריך ולחברייך לחדול להיות שונה, למצוא סיר. בתוך תוכך את מבינה שהחיים השתנו.שהמחויבות התבטלה יחד עם כניסתה של המאה החדשה. המשפחה
הגרעינית והזוגיות המיוחלת נמצאים בתהליכי פירוק מתקדמים. הסיכוי למכור אותם בחלקים ולעשות כסף התמזערו יחד עם השבב של המחשב. החיים המודרנים המעלים את האינדיבידואליות על נס, לא מביטים אחורה. המבט מיושר לתכנים שיעשו כל אחד מאיתנו מאושר וזה לא חייב להיות במצב של תפוס גם פנוי בא בחשבון.
אחד הטיפוסים שמצטייר כמו המכסה של הסיר המודרני שייך לקבוצה שאוהבת את עצמה אהבה עיוורת, ומחבקת את עצמה חיבוק מלא חיבה. כשנציג הקבוצה נפגש עם אישה כמוני זה רק כדי להדק את החיבוק העצמי . השיחה עם נשים כמוני עושה לו את זה.
פרויד כינה אנשים שאוהבים את עצמם מעל הממוצע נרקיסיסטים לזכרו של החתיך
מהמיתולוגיה היוונית, שלא נענה לחיזוריה של הנימפה, ונענש בהתמכרות לאהבת בבואתו
באגם. כמו נרקיס, משוכנעים המכונים בשמו,שהם הכי שווים בעיר, ההתבוננות העמוקה שלהם בעצמם מביאה אותם לטביעה באגם המציאות, כי בדרך כלל אהבתם לעצמם שאיננה יודעת גבולות, מלווה בהכחשה של מה שמסביבם.
נרקיסיסט לא יכול להיות כל אחד, למרות שבכל אחד מאיתנו יש מידה מהנרקיס המיתולוגי. הטוענים לכתר צריכים להתברך במספר תכונות יופי מעתירות, אחרת הנרקיסיזם הופך לקריקטורה.
גברים שלא יכולים לעמוד בסרגלי היופי המחייבים את מלך הביצה, ועדין שקועים בחיבה עצמית ניכרת, נמנים עם הסוג של "החבוקים בזרועות עצמם" בסוג של אהבה עצמית עיוורת עמוקה,חסרת פשרות, נצחית. בעוד הנרקיס עוטה כתר, תלבושות טרנדיות, והוא מצויד בכל האביזרים המעידים על טעמו המלכותי, ה"חבוקים בזרועות עצמם" לא טורחים אפילו בכך. הם מעל המותגים,
הם לא שבויים באזיקי הסמלים החברתיים, הם אינם עומדים למבחן על פי שום קריטריון,
הם קובעים את הסרגל, יש להם את עצמם והם מחבקים אותם. את הנרקיסיסט קל מאד לזהות. את החבוקים בזרועות עצמם קשה.
החיבוק העצמי נסתר מעין האדם. הוא פנימי. הוא שייך למרחב החוץ מרחבי ( space-off) מושג השאול מהקולנוע ומגדיר את המרחב שאיננו נראה בתמונה המצולמת, אלא ניתן להקיש את קיומו ממה שרואים בפריים עצמו. זהו חיבוק שאינו מתיש לעולם. הוא סוג של פימפום נצחי . מעגל אנרגטי מחזורי פנימי סגור המתקיים על פי צופן נסתר.
הנרקיסיסטים ניחנו במודעות טווסית מסוימת, הם טורחים במידה זו או אחרת בשיפור האני הנשקף למולם מן המראה, ושוקעים בשביעות רצון קיומית. החבוקים בזרועות עצמם לא מסתפקים בכך. שלוש פעמים בשבוע חדר כושר ופעמיים נוספות מאמן אישי.כל ימות השבוע גולף. פגישות תדירות עם הרופא אצלו הם מתפשטים כמו ילדים קטנים כדי לבדוק שלא נוספה טיפת שומן מידלדלת באזור כלשהו בגופם. בגיל 65 הם לדעתם בשיא אונם. המצאת הויאגרה מיותרת.שיא הרומנטיקה בעיניהם: תהיי רגישה אבל אל תיעלבי.את נושא האהבה עזבי, מיציתי אותו עם אשתי הראשונה.החיזורים פשוט בזבוז זמן. הוא מדבר ואני שומעת אותו בדמיוני לופת את צדדיו הרזים ומשמיע קנאק בריאותי אחד לפחות.
המחבקים את עצמם שבויים בזרועות אהבתם העצמית, ונטיתם הטבעית היא להאמין שאם הם אוהבים את עצמם במידה עצומה כל כך,ובחשאיות מבתבקשת, רק טבעי הוא שהעולם יאהב אותם ובגדול באופן הכי מוחצן אך לא מציק שאפשר.
|