אפילו לא הספקתי להרגיש שאני מת פתאום שכבתי שם על האספלט החם שטוף בדם, עיסת מוחי המעוך גולשת מגולגולתי המנופצת
כל כך רציתי להוציא מילה לצעוק לנסות להסביר שזו טעות שאני נקלעתי לכאן במקרה שאין לי כל עניין להיות מעורב בוויכוח הזה.
אני רק עברתי כאן בדרכי לשם ובעצם לא אכפת לי מי צודק ומי אשם. אבל קולי נגדע בטרם היה סיפק בידו להפוך לגניחה ליבבה של כאב
אני שוכב מתבוסס בשלולית דביקה ושמנונית של דם ושמן מכונות. פוער את פצעיי הפתוחים לעבר השמים אימא אני לא רוצה למות אני לא רוצה להיות המחיר שהם מוכנים לשלם
בשרי החרוך נמהל בריח סירחון של גומי שרוף. שיירי גרוטאות מעוצבות הפלדה שרים לי שירי תהילה
מה אכפת להם שעברתי כאן במקרה מה אכפת להם שמוחי הירוי נשפך החוצה שכל מה שידעתי מתמוסס באספלט שכל מה שזכרתי נעלם באבק
מה אכפת להם שהמילים שהתאוותי לומר כל ההגיים ההברות העיצורים והתנועות כל המחשבות שידעתי להגות כל חלומותיי הופכים עכשיו לדממות לשתיקות נצחיות
אימא לא רציתי להיות "הבשר החרוך" ולא "הדם השפוך" לא רציתי שהם יהפכו את"גופי המפויח" לאנדרטה ואת "ציפורני השחורות" לסמל ואת אהבתך ל"אודה קדושה"
(אודה: שיר הלל ותודה) |