עיין ערך תהלים

לצפייה במסך מלא

עיין ערך תהלים

‎48

ספרים

103 תגובות יום שלישי, 28/7/09, 08:19

ע י י ן ע ר ך ת ה ל י ם

[על הקשר בין שירה ומוזיקה]

רובנו, כותבי שירה וקוראיה, נוטים לשכוח לעתים קרובות שהשירה נועדה לאוזן בראש ובראשונה; שהרי טרם המצאת הדפוס, טרם הכתיבה על מגילות קלף וכתב היתדות הקדום, ואף טרם היות השפה המשוכללת עצמה, שפות בני אנוש, סביר להניח שהאדם הקדמון, או ליתר דיוק, ההומו סאפיינס המודרני, שראשיתו לפני כ-45 אלף שנה, שוכן המערות [בעידנים מסוימים] ומחוץ להן, שר את שיריו בבליל הברות של נהמות ויללות. אם ידע לצייר על קירות מערותיו עלילות ציד, בין אם כשבח והלל לאחר מעשה ובין אם כמשאת-נפש להצלחה טרם מעשה, קרוב לוודאי שידע גם שירי שמחה וקינות אבל על המתים ובני השבט שניספו בציד. מכאן ואילך, עם גילוי האש, הפכה מדורת השבט למקום כינוס שבו התפתחה השפה ונולדו האפוסים הראשונים. בדרך זו, משחר האנושות, היתה השירה לזֶמֶר המגולל סיפורי מעשה.

מי היו כותבי המיתוסים הקדמונים? עלילות גילגמש, האופאנישדים, המיתולוגיה היוונית, הרומית, הקלטית, הנורדית, ה"פּוֹפּוֹל ווּך" של המָאיָה? מי חיבר את "שירת רוֹלָן" ואת "סֶר גָּאוִוין והאביר הירוק", שנכתבו ככל הנראה בימי הביניים? סופרֵי מלכים, פייטנים, ושמא כוהנים משמשים בקודש? תהא אשר תהא זהות המחברים, מכנה משותף אחד לכל היצירות הללו. הן סופרו תחילה בעל-פה והועברו מדור לדור. ולא זו בלבד - היסודות המוזיקליים, הן כחלק אימננטי של היצירה והן כליווי או זִמרת מקהלה, היו נשמת אפו של השיר, האפוס, המיתוס. בניגוד לאפלטון, שביקר בחריפות את הפייטנים ואף ציווה לגרשם מן המדינה האידיאלית שלו, משום שסבר שהפייטן אינו מחקה את אמיתוֹת המציאות אלא את בבואתן [הווה אומר, חיקוי המצוי במרחק דרגה שלישית מן האמת], אריסטו הכחיש את קיומם הנפרד של 'עולם אידיאות' ו'עולם חומרי'. במשנתו, האידיאה [הצורה] טבועה בתוך החומר, ובניגוד למושג החיקוי האפלטוני, הפייטן של אריסטו הוא חקיין נעלה שמלאכתו היא יצירה, מַבָּע אמנותי. ובכל אמנויות הפיוט שהוא מונה טבועות המוזיקה ושירת המקהלה [נגינה ונעימה] כחלק בלתי נפרד מן היצירה. משקלה הסגולי של המוזיקה מגיע לשיאו ב'קתרזיס' - מונח רפואי מושאל מן האסכולה ההיפוקרטית [הֲרָקָה, שלשול], שיש לו גם משמעות אסתטית-פסיכולוגית ומוסרית-דתית [זיכוך, טוהרה]. אליבא דאריסטו, נפש האדם נוטה ל'היפעלויות', כלומר, התרשמויות והשפעות המעוררות בו חמלה, פחד, התלהבות. הוא גורס שהנוטים להתלהבות סוחפת נרגעים כאשר הם מאזינים לנעימות קדושות, כמו קיבלו טיפול של קתרזיס רפואי. כך גם אצל אלה הנוטים לרגשות חמלה ופחד. הקתרזיס מביא להם הקלה ומזור. בדרך זו מקיש אריסטו את הקתרזיס של הפיוט לאֵלֶּה של המוזיקה והרפואה גם יחד.

ה-bard של ימי הביניים היה פייטן-נודד שגולל בלשון שיר מתנגנת עלילות גבורה ואהבה, בלאדות ורומאנסות על מעשי כשפים ונסים ואבירים שהצילו גבירות מידי עריצים ודרקונים יורקי-אש. מאז ימי קדם, בגלגולי צורה שונים ומשונים, נתפס המשורר כמספר הסיפורים של השבט, כבדרן [במובן החיובי של המילה], כחוזה, נביא ומרפא. אלא שלא היה ואין לאמנותו קיום ללא מוזיקה. לא רק מוזיקה כאמצעי פואטי - מצלול, חריזה, תחבולות רטוריות - אלא מוזיקה הרוחשת בקרבי-קרביה של השירה. נסו לקרוא בקול תרגום של בודלר או רמבו לאנגלית, למשל. מדויק ככל שיהיה, השיר הצרפתי יישמע חלול, יבש, מת. המוזיקליות המופלאה של השפה הצרפתית הולכת לאיבוד, ואיתה קִסמו של השיר. בקו התֶפֶר של הדיכוטומיה המסורתית שאנו מתווים בין קלאסיקונים ורומנטיקנים במובן של שימת דגש על שכל או רגש, נשכח לחלוטין המרכיב הפיזיולוגי של הכתיבה: הגוף. היה זה אלן גינזברג שתיאר את התהליך הספונטני שראשיתו במקלעת השמש, בפעימות דם מואצות, מֵעֵין תיפוף פנימי המטפס דרך קנה הנשימה אל הלוע, שם מתחבר אליו המוח, מעצב ומתרגם אותו לתרשים שכלי/רגשי/חושי של מילים הנפלטות החוצה אל היד הרושמת. הסוריאליסטים כינו זאת 'כתיבה אוטומטית'. וולט ויטמן נשם שורות ארוכות כסוס דוהר בשדה פתוח. גינזברג שכלל את המודל הוויטמני והפך את השיר הארוך למִבנה של קבוצות נשימה מופרדות זו מזו באמצעות מקפים. התהליך הוא ספונטני, והשירה היא הרפתקה, מסע, אודיסיאה רוחנית. המשורר רושם מילים בודדות, מעלה על הכתב שורות ראשונות, ולעולם אינו יודע לאן יגיע, היכן ואיך יסתיימו הפואמה, האוֹדָה, האלגיה, הקונצ'רטו, הסונֶטה/סונָטה, הסימפוניה. כל מי שהספיק להשתמש במכונת כתיבה יודע שחרף יתרונותיו העצומים של המחשב, השימוש במקלדת מתגמד ליד האפקט של מקשי מכונת הכתיבה. כותב שורות אלה השתמש בשעתו ב'אריקה' מזרח גרמנית, גוש ברזל יצוק. פעולת ההקשה דמתה לתיפוף, מעֵין טַם-טַם שהפיח רוח קצב פראית בהברות, במילים, תָּחַם מקטעי נשימה, נָסַךְ תחושת שֶׂגֶב, התעלוּת נשמה. השירה במיטבה, בגדולתה, היא פיוט, תפילה, שיח שבין אדם לבורא עולם, וגם אם הוא אינו איש מאמין, זהו שיח שבין אדם למקום, לטבע, לסביבה, שיח שחוברים בו החצנת הפנים והפנמת החוץ במארג אחד. לשירה כזו יש כוחות מרפא. היא יכול להביא מזור לכותב ולקוראיו/מאזיניו. לא במקרה משמשת המילה העברית 'שירה' להגדרת ז'אנר ספרותי מחד, ולזִמרה, לרבות פיוט דתי, מאידך. משוררינו הקדמונים היו הלוויים ששרו מזמורים בבית המקדש - אלה המיוחסים ברובם לדוד המלך שכתבם בנקיקים ובמערות בבורחו מפני שאול. שירה, מוזיקה, פיוט, מזמור, תפילה - עיין ערך 'תהלים'.

וולט ויטמן / אני שומע את אמריקה שרה

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת אֲמֶרִיקָה שָׁרָה, שְׁלַל מִזְמוֹרִים אֲנִי שׁוֹמֵעַ,

אֵלֶּה שֶׁל אֻמָּנִים, אִישׁ-אִישׁ שָׁר אֶת שֶׁלּוֹ כָּרָאוּי לוֹ, שָׂשׂ

וְנִלְהָב,

הַנַּגָּר שָׁר אֶת שֶׁלּוֹ בְּעוֹדוֹ מוֹדֵד קֶרֶשׁ אוֹ קוֹרָה,

הַבַּנַּאי שָׁר אֶת שֶׁלּוֹ בְּעוֹדוֹ מִתְכּוֹנֵן לַעֲבוֹדָה, אוֹ

שׁוֹבֵת מִמְּלָאכָה,

הַסַּפָּן שָׁר אֶת הַשַּׁיָּךְ לוֹ בִּסְפִינָתוֹ,

נַעַר הַסִּפּוּן שָׁר עַל סִפּוּן אֳנִיַּת הַקִּיטוֹר,

הַסַּנְדְּלָר שָׁר בִּישִׁיבָה עַל הַשְּׁרַפְרַף, הַכּוֹבָעָן

שָׁר בַּעֲמִידָה,

שִׁירוֹ שֶׁל חוֹטֵב הָעֵצִים, שִׁיר הַנַּעַר הַחוֹרֵשׁ בְּדַרְכּוֹ

בַּבֹּקֶר, אוֹ בְּהַפְסָקַת הַצָּהֳרַיִם אוֹ עִם רֶדֶת הַחַמָּה,

שִׁירָתָהּ הַמְּתוּקָה שֶׁל הָאֵם, אוֹ הָרַעְיָה הַצְּעִירָה

בַּעֲבוֹדָתָהּ, אוֹ הַנַּעֲרָה הַתּוֹפֶרֶת אוֹ מְכַבֶּסֶת,

כָּל אֶחָד שָׁר אֶת אֲשֶׁר לוֹ אוֹ לָהּ וְלֹא לְאִישׁ זוּלָתָם,

הַיּוֹם אֶת אֲשֶׁר לַיּוֹם - בַּלַּיְלָה חֲבוּרַת הַצְּעִירִים,

חֲסֻנִּים, מְאִירֵי פָּנִים,

שָׁרִים בְּפִיּוֹת פְּעוּרִים אֶת שִׁירֵיהֶם הָעֲרֵבִים, הַמְשֻׁלְהָבִים.

תרגום השיר: עודד פלד

דרג את התוכן:

תגובות (102)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

פיוט ישמח לבב אנוש

פוסטים אחרונים

ארכיון