ווידוי קטן. אני מכורה ל'כוכב נולד'. המתחים וההתרגשויות, הדמויות האנושיות של הזמרים, אשר משבוע לשבוע משילות את מסכות הפלסטיק, השירים הנפלאים המקבלים נופך חדש ומדליק, ועוד סיבות רבות ומגוונות שאפילו קשה להגדירן בצורה רציונלית. פשוט אוהבת ומתחברת לתוכנית בצורה טוטלית.
'כוכב נולד', בעיני, היא תוכנית הריאליטי האולטימטיבית. וזאת, למרות הנחייה המעיקה, לפרקים, של צביקה הדר. למרות שלעתים קרובות אינני יורדת לעומקם של דברי השופטים, כל שכן לחילוקי הדעות שביניהם. אני חשה פעמים רבות שבמצב מביך של 'אין מה לומר', הם יחפשו מתחת לקש, רק כדי לומר משהו כדי שלא להראות רדודים. אני מכורה לתוכנית למרות תדירות הפרסומות השערורייתית, והתחושה שמישהו בערוץ 2 חושב שהקהל לחלוטין מטומטם (אם הוא מוכן לצפות באותו הערב 6,7 פעמים באותה פרסומת קופצנית, עד שהיא מחליאה אותך. פשוטו כמשמעו).
לעתים, הזמרים לבושים בבגדים 'מבוגרים', שלחלוטין אינם הולמים את רוח הנעורים שהם מביאים איתם כמשב רוח רענן. הזמרות מאופרות בכבדות עד כדי תחושה שהן מחופשות. אבל כל אלו, לא מצליחים לגרוע מהנאתי, למראה מהצעירים השרים בתמימות נעורים ובהתלהבות, והופכים את התוכנית לחגיגה.
בשלב זה הייתי מוכנה להמר על שלישיית הגמר: מורן מזוז, מיי פיינגולד וולדי בלייברג. הסיבה: שלושת הצעירים מביאים איתם כאב פנימי והרבה מאד רגש. הם שרים מעמקי נשמתם. הם הכי אמיתיים והכי פחות 'פלסטיקים'. הם בעלי כישרון צרוף, שהיטיבו להשיל את המסכות ולתת בשירתם את עצמם נטו, על מורכבותם ואנושיותם. לכן אני מהמרת עליהם.
אורנה מרקוס בן-צבי |