זה היה כמו כל יום שיגרתי, אמא הרתיחה אותי וחצתה את הגבולות כמו כל פעם, כמו כל יום, כמו כל היום, לכן חציתי את הכביש וכבר הייתי אצל אבא, פגשתי אותו ממש לאחר כמה דק' יוצא מהבית.

טוב שהתקשרתי והוא שטרח לעלות בחזרה ולענות לטלפון שצילצל.

"היי אבא, אפשר לבוא אלייך?...אני בדרך.."

הוא היה צריך לנסוע לחיפה, לכמה בדיקות. הוא שאל אותי אם אני רוצה ללוות אותו לקנות כמה דברים במכולת הרגילה שהוא קונה בה.

ידעתי  שאין אצלו כלום במקרר, והוא לא רוצה שאני אשב שם לבד שעות על גבי שעות עד שיחזור כשאין לי מה לנשנש, או משהו קר לשתות ביום חם שכזה.

כזה הוא אבא שלי: מתחשב, מקריב. הקריב בשבילי את 332 שבדיוק עבר..

הוא נתן לי את מפתחות ביתו, ואת השקית של המכולת.

הוא קנה לחם פרוס, מיץ רימונים שביקשתי, ספרייט, זוג שקיות שוקו, גבינות שיהיה לי לטוסט. לא יכולתי שלבקש יותר.

כל הדרך בהיתי בריצפה, שבוזה, עצובה, וכמו תמיד נתתי את השלום הקר לשכן הזקן שעומד בפתח הבניין כל יום, כל היום.

לעיתים קרובות הוא יושב ומדבר שם עם הזקנה שגרה דלת לידו. מסתבר ששניהם ללא בן/ת זוג...אולי יצא משהו, מי יודע.

בכל אופן, פתחתי את הדלת, והשקט תקף אותי..

יש אנשים שפוחדים משקט, אבל אני באותו רגע "בירכתי" אותו, "חיבקתי" אותו, ו"השלמתי" איתו. הוא יטיב עמי.

הנחתי את השקית, ובקושי הוצאתי את המצרכים...הפנים התכווצו בין רגע, ודמעות מילאו את עיניי. רצתי לחדר, סגרתי את הדלת ובכיתי על המיטה, אך לא הבנתי למה עלי לרוץ לחדר כשיש לי את כל הבית הריק הזה, ושאף אחד לא נמצא לבכות בו?

חזרתי למטבח לרוקן את השקית שנותרה כפי שהונחה קודם ומיקמתי כל מצרך במקומו תוך כדי בכי. בכיתי וזה עשה לי טוב, הרבה זמן שלא בכיתי, אני לא בן אדם שבוכה כ"כ מהר, או בכלל..

את רוב זמני ביליתי מול המחשב, ורק ב16:00 אכלתי, לא כמו בשעה הקונבנציונאלית בבית.

הטוסט יצא מושלם, מיץ הרימונים היה נעים לחיך, בחיים לא הרגשתי כ"כ טוב עם השקט, והלבד. למזלי התכתבתי עם אחותי בפייסבוק, היא שאלה אותי כל הזמן אם עצוב לי לבד, היא נשמעה חביבה ושמחה עד שגם היא רבה עם אמא, והחליטה שהיום בפעם הראשונה נישן אצל אבא.

אבא הגיע בדיוק בזמן, ואני שאלתי אותו אם אפשר לישון אצלו, והוא הסכים, הוא לעולם לא יסרב.

אחותי אירגנה במהירות תיק, והגיעה.. היא נראתה כ"כ נסערת, היא הזיעה בטירוף וכך התחבקנו, כאילו לא התראינו שנים.

אני שאלתי על מה רבה, אבל היא לא ענתה. אבא הביא מיד לשתות, וכמובן טרח גם לשאול אם בא לנו לאכול, ושהוא יכול להכין מיד משהו טעים. הוא הכין טוסטים(הוא קנה טוסטר חדש, הוא מחפש סיבות להתגאות, ולהשתמש בו..)

אכלנו, ואבא אמר שיש לו משמרת לילה... אנחנו שמחנו שנישאר לבד, נתקלח מאוחר, נראה גם טלויזיה עד מאוחר..

זה היה נראה לנו לפתע כמו גן עדן, כמו צימר ביתי וחם..

אחותי אמרה שהיא מרגישה כמו במלון, שלא יודעים איך בדיוק מפעילים את המים לחום: לימין או לשמאל?, ותמיד בודקים איזה שמפו יש..

התקלחנו, אכלנו, היינו במחשב, טלויזיה... היא צחקה, וצעקה עליי להפסיק להפליץ כ"כ חזק, ובכלל להפליץ.. אבל אנחנו בבית לבד, שקט, נוח, חופשי- איך אפשר שלא?!

מצוחצחות, שבעות, מאושרות אך עצובות צנחנו לבד למיטה הזוגית...כאשר ידה מחבקת את בטני, וכל שנייה טרחה להגיד שחם לה בשביל להצחיק קצת, ואני צוחקת ואומרת בכדי להצחיק גם אותה שלא תיצמד אליי כ"כ ותזיע עליי..

אני חושבת שנרדמנו עם חיוך על הפנים...

אבא הגיע בבוקר מוקדם, פתחתי לו את הדלת, הוא שאל אם הכל בסדר, ואני הנהנתי ושבתי לישון לעוד שעתיים..

קמנו מרוצות, חופשיות, אבא הכין ארוחה שנראתה כ"כ בריאה ומגרה..

אכלנו, שבענו.. אבא תמיד דואג שניהיה שבעות, ושנרגיש כמו מלכות, ואני מודה שאני מרגישה כך...אצלו.

בילינו את הצהריים איתו, נדהמנו מהשקט אצלו, הרגשנו שזה היה כמו טיפול בשבילנו..

בצהריים ארזנו את התיק, נפרדנו מאבא, ויצאנו לדרכינו הביתה, לשיגרה, לאמא.

אין ספק שנחזור לישון אצל אבא שוב..