לילות הקיץ החמים והמעיקים האלו מחזירים אותי אל רשומה שכתבתי פעם בחורף אחד, ואל זכרונות על ספרי ילדים, על הרי הצפון, על אהבה אבודה ותשוקה נשכחת ועל חיות נמרצות ששוחות נגד הזרם:
לעתים ישנם ימים כאלו שלא נותר אלא להצטער שלא לקחנו עמנו מצלמה. אתמול היה יום כזה. לכן אנסה לצלם במילים... בסמוך לפארק הירקון, בצדו השני של נחל הירקון, ישנו מתחם מיוער, ראש הציפור שמו, וזאת מכיוון שנחל הירקון ונחל האיילון נפגשים להם בקצהו ובכך יוצרים צורה אשר מהאוויר נדמית לראש גדול של ציפור. וודאי מוכר האזור לחלקיכם... האזור הצפוני של המתחם משופע בשבילי הליכה ורכיבה, ספסלי ישיבה, שירותים כימיים בדמות בקתות עץ קטנות ומתקני שעשועים. האזור הדרומי טבעי יותר ובו משתרע יער עצי אקליפטוס קטן, אך סבוך למדי. ברשותי מצוי עותק של ספר ילדים ישן ושמו- "ביער בתל אביב", מאת יעקב קמחי. וכאן אתוודה כי את העותק הזה מצאתי עת ניהלתי מועדונית ילדים בקיבוץ מקסים וקטן בהרי הצפון, בו שהיתי לפני מספר שנים. העותק היה זרוק ועזוב, ואני לקחתי אותו עמי ושכחתי להחזיר... בכריכתו הפנימית של הספר ישנו ציור-מפה, כפי שניתן לראות בספרי פו הדוב או הרוח בערבי הנחל, אלא שכאן מראה המפה את כל אזור ראש הציפור, החווה החקלאית, הר נפוליאון, הירקון ואיילון. וגם הספר הזה מספר בעצם את קורותיהם של חיות היער השונות המתגוררות ביער ראש הציפור והוא נפתח במילים:
בין רמת- גן ותל-אביב מצויה פינת חמד נעלמה, ורק אם תבטיחו שתבואו לבקר בלי לפגוע בחיות ובציפורים הרוחשות שם, אגלה לכם היכן בדיוק מקומה. בוקר בוקר, בטרם אלך לעבודה, נוהג אני לרדת ולהעיף מבט באותה פינת חמד המצויה ממש על סף ביתי- יער הארנבות. בכל פעם שאני משוטט שם, עולה במוחי המחשבה המרנינה, שדרי היער לעולם אינם צריכים ללכת לעבודה. מה הם עושים, אם כן, במשך כל היום כולו? זאת שאלתי את עצמי בכל בוקר מחדש, וזו גם הסיבה שהתישבתי, אכול קנאה, לחבר את הסיפור הזה (מתוך- "ביער בתל אביב", יעקב קמחי)
הספר מספר על קורותיהם של זוט העכבר, רוקפלר הצפרדע, אלפרד החולד וחיות נוספות והוא באמת ספר ילדים חביב ועם ציורי קווים בשחור- לבן יפים לא פחות. אפשר לראות שהוא ישן לא רק על פי שנת ההוצאה אלא גם לפי העובדה שבמפת הציור נחל האיילון מופיע לבדו, ללא נתיבי האיילון הידועים שתחמו אותו בינם והפכו אותו מנחל טבעי לסתם תעלה. במפה הזו נראה כל האזור כאילו והיה אזור כפרי בליבה של אנגליה ולא יער קטן בליבו של גוש דן... כשהייתי שם אתמול היה הכל ירוק ורענן, ושמש צהריים חמימה הפכה את ההליכה לנעימה כפליים. מזג האוויר השמשי הביא לשם משפחות רבות, ורוכבי אופניים כמובן, אך מה שמשך את עיני כמובן היו זוג הסיקסקים (הם תמיד מופיעים בזוג) הכהים-לבנים שקיפצו להם בגדה השנייה של האיילון. ואז, כך פתאום, ראינו אותה כאילו וצצה לה משום מקום, שוחה בראש מורם ובקצב אחיד במורד נחל האיילון. הייתה זו נוטריה חומה, ולמרות שטיילתי באזור כבר פעמים רבות, הייתה זו הפעם הראשונה שבה נתקלתי סוף סוף בנוטריה באזור הירקון. הנוטריה שטה לה במורד הנחל, באותו הקטע שבו כבר מסתיימת לה התעלה הצרה והמתוחמת והנחל חוזר לעצמו, ממש לפני המפגש המיוחל עם הירקון. היא שטה לה כך ללא הפסקה, יוצרת מאחוריה שני זרמים בצורת קונוס וכולה מרוכזת בשחייה, כאילו ומיהרה לאחד המפגשים של חיות היער, שעליהם ניתן לקרוא בספר החביב. והדבר המשעשע היה, מלבד אופן שחייתה, שהיא שטה לה כך לכיוון דרום, בניגוד גמור לזרם המכוניות הבלתי פוסק שעל איילון צפון, שנראה ממש מעבר לגדה השנייה של הנחל. אומנם היה זה יום שבת ומרבית הרכבים האלו נסעו מן הסתם לטייל, אך בכל זאת לא יכולתי להמנע מלחשוב שבשאר ימות השבוע מתמלא הכביש הזה בעשרות אלפי מכוניות המסיעות את יושביהם לעיסוקים מאוד חשובים, והנה הנוטריה הקטנה הזו שטה לה בהתמדה בדיוק בכיוון ההפוך, כאילו ומבקשת ללעוג לכל אותם טורי מכוניות.
"לכו אתם אל עיסוקיכם החשובים" מבקשת היא לומר "ואילו אני אמשיך לשוט אל המקום החשוב באמת"
מהו אותו מקום? איני יודע, אך זמן קצר לאחר מכן הבחנתי גם באנפה גדולה שחצתה באיטיות את השמים מכיוון צפון לכיוון דרום גם כן וכעבור כמה דקות נוספות באנפה נוספת, שטה לה באיטיות לאותו כיוון, עוברת לה באדישות מעל שרשרת המגדלים היוקרתיים, שאנשים רבים היו מוכנים לשלם מיליוני דולארים על מנת להתגורר בהם ואילו אלו שאינם מוכנים או יכולים פשוט מעדיפים לקנא. אבל האנפות וודאי שאינן מקנאות וכאילו גם הן אומרות במעופן השקט והבוטח-
" את כל חייכם מוכנים אתם להעביד על מנת ולזכות באפשרות להתגורר בקופסאות הפלדה האלו, על מנת שתוכלו לחוש גבוה כמו הציפורים, אבל בדיוק משום כך מעולם לא תזכו לחוש חופשיים כמונו..."
אחר כך, קצת לפני השקיעה, ולא רחוק מן הים של געש, הגיעו להם ענני סערה שכמו ונעצרו ממש מעל קו הים ולא התקדמו אל תוך היבשה. ברקים נמתחו לכל אורך השמיים והדי רעמים חזקים בעקבותיהם, אבל גשם לא ירד וגם השמש המשיכה להתבלט במלוא כוחה, כיוון שהעננים לא כיסו את הכיוון בו שקעה. וכך עם שמש שוקעת, ענני סערה מלאי הוד אך בלתי מזיקים והשדות הפתוחים עד האופק של געש ושפיים נסתיים לו היום הנחמד ומעורר המחשבות הזה, שלא זכה אומנם להופיע אצלי בתמונות, אך הרי בדיוק לשם כך קיימות המילים.. :)
|