הוא זכר את הסיפור על ההוא שחפר בור, וגילה לו את הסוד. ואז צמח שם צמח, שסיפר את הסוד לכולם. למרות שהוא ידע שנסיכים יש רק באגדות (ובכלל, הם מצילים רק נסיכות ולא נסיכים אחרים), ואפונים גדלים לשמיים רק במעשיות, הוא החליט לחפור בור ולפרוק בו את הכל. הוא חפר וחפר וחפר, עד שלא היה יותר לאן לרדת עם הידיים.

ואז הוא לקח אוויר, ממש הרבה, מהנשימות העמוקות הטובות האלה שלוקחים לפני שמנפחים בלון, רכן לעבר הבור, והתחיל לצעוק. הוא צעק וצעק וצעק, את כל מה ששמר בבטן כל הזמן הזה הוא צעק. הוא בכלל לא שם לב שגם ירדו לו דמעות שהרטיבו את תחתית הבור. והוא המשיך לצעוק ולצעוק ולספר לבור את כל הסודות, את כל מה שהוא יודע על כולם ואיך הם פגעו בו. איך מי שהוא חשב שהוא החבר הכי טוב שלו הפנה לו עורף, איך חבר טוב אחר שחשב שתמיד יהיה שם בשבילו – איכזב.

הוא כל כך צעק, ממש צרח, עד שמיתרי הקול לא עמדו בעומס. ולמרות שכבר לא היה לו קול, הוא המשיך לצרוח לבור. רק אוויר רטוב מרוק ומלוכלך מהעפר שהתעופף מהבל פיו יצא שם, וזה לא הפריע לו להמשיך לצעוק ולצעוק ולספר לבור על כמה אהבה יש לו. ועל מי שהוא אוהב. הוא גילה כמה הוא כועס על כל מי שהפריע, על כל מי ששם לו ולהם רגל, את הכל הוא נשף לתוך הבור. עד שאפסו כוחותיו והוא התמוטט ללא רוח.

הוא ידע שבורות שמצמיחים עצים שמספרים לכולם את מה שהם סירבו לשמוע כשהוא לחש להם, קיימים רק בסיפורים. אבל כשהוא הביט על גופו מוטל ליד הבור, הוא חייך בסיפוק. הוא הרגיש נקי וזך, ורק קיווה שאולי עכשיו, כשהוא כבר לא פה, מישהו ירצה לשמוע.