מחזור. מחזוריות. חזרה. כל חודש. כמו שעון. ביולוגי. שמתקתק. חזק מאוד לאחרונה.

ושוב אני נפוחה ועצבנית. הפעם גם התווסף לו בונגיל על השפה מצד ימין, ככה סתם כי השם חשב שיהיה משעשע.

אולי רמז כי לא הייתי עצבנית מספיק לעשות ניקוי רעלים וזה באמת נתן לי את הפוש ככה מעבר למעקה הדמיוני שהוא הטעם הטוב שלי.

בוודאי שאני עצבנית גם החודש, איך אפשר שלא?

הכבשן האכזר, אותו אנחנו גם מכנים "רחוב" לא מותיר לאף אחד מאיתנו שום סיכוי לצאת החוצה לאוויר הלא צלול ממילא ולחזור יבשים ורגועים. נכון, זה יולי וקוראים לזה "חום טיפוסי" אבל להוסיף לשמש הקופחת הזו עשן משאיות נוראי ונהגים טיפשים שכמעט דורסים אותך ואחר כך עוד צועקים זה כבר בלתי אפשרי. ידענו שזה יהיה ככה, התכוננו למבחן ובכל זאת קיבלנו 60.

לא משנה כמה זמן אבלה במזגן הקריר של המשרד, מספיקות 5 דק' בחוץ כדי להמיס לי יום שלם.

הייתי יוצאת לאנשהו, אבל מי יכול לשבת על כוס בירה ולהירגע כשאתה מרגיש כמו גוש שומן מהלך שדוחה את הסובבים אותו? בימים כאלו כל קשר בין המציאות לדימיונות בראשי מקרי בהחלט. אפילו מופע ג'אז וכוס מידורי סאוור לא עשו את העבודה.

אז אתה מתיישב מול הטלוויזיה, אבל שם מראים רק אימהות ואבות שרוצחים או מרעיבים את הילדים שלהם. כמה מכם פתאום הפנו את מבטם והסתכלו לתוך פניו של הגבר/האישה שאתכם ושאלו את עצמם "האיש/ה הזה שאותו/ה אני כל כך אוהב/ת אשכרה מסוגל לחנוק או להטביע את הילדים שלנו כי הוא כוס/ת עליי?". מה שנוראי במקרים האלו הוא שעד כמה שהיינו רוצים להגיד לעצמנו ולסביבה שאלו אנשים מסכנים, אחרים, הם לא בסדר בראש, הם לא כמונו, אתה מסתכל על הפנים של אסף גולדרינג וזה נושך אותך בחזה. 

או.קיי. אז לא טלוויזיה. לא חדשות יותר נכון. אז מה אעשה? אחשוב על חיי שלא הולכים לשום מקום? על כך שאני אוגרת כספים ומחכה לתורי להתשעבד למשכנתא ולהפוך את הזוגיות שלי למפעל שתפקידו להכין סנדביצ'ים לבית ספר ולשלם ארנונה? עדיף שלא אשב ואשאל את עצמי האם כך חיי הולכים להיראות כי באמת עדיף להסתכל על הפנים של אסף גולדרינג.

אז מה? לא להתמסד ואז לגמור כמו אחת הדודות הזקנות שרדפו אחרי ילדים עם סוכריות ומתו לבד בדירה קטנה ברחוב בר כוכבא? שאיזה רב יאסוף 10 עוברי אורח ערסים למניין בלוויה שלי? כמה שכנים שהריחו ריח מוזר אחרי 3 שבועות וקראו לאמבולנס שיבוא לפנות את המפגע ולהתחיל לריב על הדירה הקטנה, שבתל אביב ברחוב בר כוכבא שווה מיליון דולר.  

הכל תקוע, נמס בחום. עדיף לי גם לא להדליק רדיו שלא אשמע עוד שממון עידן רייכלי או עברי לידר. שלא אשמע שוב את השדרים המעצבנים ביותר בעולם כולו שכל תפקידם הוא לעצבן את הנהגים יותר מהפקק עצמו. אתם מכירים את השיטה - אם השן כואבת נותנים אגרוף לפרצוף.

אין פה מה לשמוע  ברדיו, ואני מניחה שלו הייתה מוסיקה ישראלית מעניינת וראויה החיים שלי היו נראים אחרת. כולם כותבים רק שירי דיכאון. זה לא נובע מהטעם המוסיקלי שלהם אלא יותר מהצורך להתפרנס לפי דעתי. הרי זו מדינה רוויה מלחמות, פיגועים, חטיפות ושכול ולשיר שלך יש הרבה יותר סיכוי להיות מנוגן אם הוא גם יתחבר לאיזו טרגדיה. רק תראו מה "לבכות לך" עשה עבור גפן.

אז בא איזה ילד מעצבן כמו רייכל, משכתב שירים של נעמי שמר ולאה גולדברג, מוסיף איזה כמה צלילים בסינתיסייזר והופה יש לך להיט. אני רק רוצה להבין דבר אחד - מזה המילים האלו??? "הסירי" , השקיטי" , "לכתך" , "תומך" כוסך. מי מדבר ככה? וכולם כל כך משתאים מהתמלול שלו. אוי אוי. חבר'ה, את התמלול ה"גאוני" הזה אפשר למצוא בכל חוברת שירונים בכל קיבוץ ממוצע בארץ, או.קיי?

כולם מתגעגעים למאיר אריאל. אז הנה טיפ - מאיר אריאל כתב על מה שעובר עלינו באמת. על מה שעניין אותו. לא "לכתיך" ו"בכיך" ובולשיט!

עידן רייכל זה בולשיט!!! אני רוצה לגזור לו את הראסטות, לקחת את הסמרטוט על הראש שלו שעוטף אותן, לקשור לו את הידיים ולשבור לו את האורגן המחורבן. ואז להביא לו כאפה עם איזו גיטרה ולהגיד לו "תזדיינך".