שווה לכל נפש
פוסטים אחרונים
- הפסיכיאטריה - טובה או רעה? 20/1/15
- אפשר לחשוב - מה כבר אנו דורשים ממערכות הבריאות בישראל? 8/1/15
- ביום חמישי (13/3) תתקיים הפגישה הראשונה של הקבוצה החינמית להתמודדות, תמיכה ולימוד - עם צביאל רופא 3/3/14
- המאסף מפרי גני 29/7/13
- כאשר בודקים את מוסריותה של מערכת כלשהי ביקום 5/3/13
- לחיות בצד החולי? 26/1/13
ארכיון
כל הכבוד, אסי!
| כאשר מישהו יוצר אמנות זה כבר לא משנה מה הוא מרגיש, מאיזה מקום בתוכו זה נבע, ואפילו לא מיהו האדם כלפי חוץ או פנימה בתוככי נפשו...
ומדוע?
כי אם האמנות מוצלחת, אז מה זה משנה מי יצר אותה? היא פשוט עומדת וניצבת בזכות עצמה!
ואם האמנות אינה מדברת אלינו - גם אז אין זה משנה מי היה מחוללה כי היא לא רלוונטית בעינינו.
באמנות מדברים על מות המחבר. זה כינוי לגישה רווחת ומקובלת הטוענת שמרגע שיצירה כלשהי יצאה מידי יוצרה לאוויר העולם, הוא - המחבר, מפסיק להיות רלוונטי ביחס אליה. היא קיימת בזכות עצמה עבור הנחשפים אליה בלי קשר למי שיצר אותה.
היצירה היא כמו מילים היוצאות מפינו ודומות לחץ הנורה מקשת. משיצא החץ לעבר מטרתו אי אפשר יותר להחזירו או לשלוט בו. לכן לא שייך העיסוק בשאלות: מה היוצר או המחבר מרגיש ומאיפה זה בא לו אלא רק השאלה: האם יש משמעות, אמת, טוהר ויופי בדברים עצמם... היא הרלוונטית!
ונכון, שישנם רבים שדעתם אינה נוחה עליהם בהיחשפם לאמנות שאינה לטעמם מבחינה זו או אחרת. לכן, באופן מודע או תת מודע, הם מנסים להסב ולסובב את השאלות אל עבר "המחבר עצמו" במקום אל התוכן הפרובלמאטי מבחינתם, אשר אולי הם מרגישים שלא יוכלו להתמודד מולו. מי שמעביר ביקורת על אמנות אמור לבקר את מושאיה ולא את יוצריה.
היום הוכרז רשמית כי השחקן והבמאי אסי דיין יקבל פרס אופיר מיוחד על מפעל חיים בתחום הקולנוע. אך כמו לגבי כל יוצר, הפרס לא אמור להתחשב או להיות תלוי בהתנהגותו ולא יוענק לו עבור אישיותו. הוא מוענק רק עבור תרומתו ויצירתו - מפעל חייו המפואר.
כל הכבוד, אסי!
|
תגובות (34)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אכן כן, שי.
לדעתי, יש צורך להסדיר (בארץ ובעולם) את הגנת פרטיותם של המפורסמים.
לא מקבל שמי שהופך לידוען אוטומטית חייו הפרטיים הופכים הפקר.
עושים לו פשע עם כל החיטוט והנברנות התקשורתית הדוחה בהתמכרויותיו לסמים וכדורים. חושבים שזה מעיד על חולשה ופינוק
ואין הם מבנים שמדובר במחלה ככל מחלה. אסי דיין, כבר מתפקידיו ב"השמלה" ובהמשך יצירת "גבעת חלפון" ועד פסגת יצירתו ב"החיים על פי אגפא" ו"שמיכה חשמלית ושמה משה", הוא אחד מיוצרי הקולנוע החשובים בארבעים השנים האחרונות. הוא ראוי לכל פרס עידוד יצירה ותמיכה\ על מנת שגם בגילו הלא צעיר יוכל ליצור עוד מספר סרטים. תודה צביאל על הפוסט וההזדהות.
אמנם גם כיום אני נוטל (מעט) תרופות פסיכיאטריות, אל נראה לי שלא יהיה הוגן מצידי לשפוט את השפעתן של תרופות פסיכיאטריות על אמנים. גם כי איני אמן ואיני מכיר הרבה אמנים, וגם כי ידוע שהשפעת התרופות הפסיכיאטריות היא אינדיבידואלית ואינה ניתנת להכללות בקנה מידה רחב.
עם זאת הנה התייחסויות שלי לתרופות פסיכיאטריות שאולי יעניינו אותך. הראשונה כוללת בתוכה קישורים אחדים:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1394895
השניה מנסה לשפוט אם התרופות הן טובות למטופלים או רעות:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1135604
שבת שלום
הפרס לא אמור להתחשב או להיות תלוי בהתנהגותו ולא יוענק לו עבור אישיותו. הוא מוענק רק עבור תרומתו ויצירתו - מפעל חייו המפואר.
צביאל, את הלקח הזה למדתי על בשרי. כשדוד אבידן פרסם את השיר "ברזים ערופי שפתיים" היית בת ארבע עשרה והמורה לספרות שלי הביא לי את השיר. עבורי כל הגילוי של שירי דוד אבידן היה ארוע מחולל. שש שנים אחר כך יצא לי לפגוש את אבידן, ובמשך השנים פגשתי אותו בארועים שונים והתודעתי לאישיותו הבעיתית. בתחילה האכזבה שלי הייתה מרה ומפאת גילי הצעיר לא יכולתי להבין איך אדם כל כך בעייתי ביחסי אנוש כותב את השורות המדהימות שלו. כאשר צברתי מעט נסיון חיים הבנתי שעלי להפריד לחלוטין בין אישיותו של אמן לבין היצירה.
מצטרפת לקריאה שלך, כל הכבוד אסי!
תודה צביאל ו*
לאה
תגובתי ל
ציטוט : "...אמנים רבים : אילו היו מקבלים כדורים פסיכיאטרים ממתנים (ואן גוך ?)-האם היו ממשיכים ליצור בפרץ התלהבות שכזה" ?
חקר הנושא מעלה עובדות מאד עצובות: אומנים רבים שנטלו תרופות פסיכיאטריות התאבדו כתוצאה מכך.
http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-778668,00.html
ואצטט גם להלן מתוך מאמרו החשוב של רן לוי:
" ...בית חולים מטרופוליטן בהחלט הפך אותי למשוגעת. התווית מגשימה את המחלה: קראו לאישה משוגעת. ומיד היא תצדיק את אמונתכם . בייחוד אם תנעלו אותה בחלל משעמם ומלוכלך בחברתן של עשרות נפשות תועות אחרות, תוודאו שלעולם לא תהיה לבדה, תאכילו אותה שיבולת שועל ובננות עד שהמעיים שלה יהפכו לגוש עמילן, תסממו אותה עד מעל לראש כך שבקושי תצליח לקרוא או לדבר ותאיימו לזעזע את מוחה במכות חשמל..." "מעולם לא חזרתי לבית החולים, לכל הפחות. בכך שפר עלי חלקי יותר מחלקן של מרבית הנשים במטרופוליטן (בית החולים)".
ניתן לקרוא את המאמר בשלמותו בקישור הבא:
http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-1721.htm
תודה ושבת שלום.
זו נקודה שאני מרבה לתהות על אודותיה ולעסוק בה - הדיכוטומיה בין יוצר ליצירה, וחוסר הרלוונטיות של היוצר בהיותו חוץ-יצירתי. הבהרת את הרעיון לא רק בצורה בהירה, אלא גם באופןשקשה מאוד שלא לקבל אותו. תודה.
כל השאלות שאת מעלה בהחלט רלוונטיות.
ברור שתרופות פסיכאטריות ממתנות גם את "הרע" וגם את "הטוב", אך צריך כל הזמן לזכור שכל מקרה לגופו כי זה תלוי גם בחולי, וגם בסוג התרופה, וגם במינון, וגם במבנה הביו-כימי של מוח החולה ועוד...
אשר לר' נחמן מברסלב, בדיוק הזכרת לי שרציתי להעלות פוסט המתאר בפרוטרוט התקף מאני פסיכוטי לא קל שעברתי בתחילת שנות התשעים והיה בעל אופי של נפילת המחיצות ביני לבין האלוה. בקרוב.
מצטרפת לדעתך ולענין הכשרון הפורץ ומבעבע מבעד לסבל ולקושי ולאישיות המורכבת של אסי. הפרס מגיע לו בגדול !
הלוואי ויעזר ויוותר על עקשנות האגו. זה ניתן ואפשרי.
אבל-במקרה של אסי יכול להיות שדווקא אישיותו המסוכסכת יוצרת את המנוע, ואולי במקרה כזה בלתי אפשרי להפריד בין היוצר ליצירה.
ולא נדע...
והשאלה שנשאלת לגבי אמנים רבים : אילו היו מקבלים כדורים פסיכיאטרים ממתנים (ואן גוך ?)-האם היו ממשיכים ליצור בפרץ התלהבות שכזה ?
שאלה שנשאלת המון.
אפילו על נחמן מברסלב היו השערות שבפרצי המאניה, זכה להתקרב לאלוהיו...
צביאל מה דעתך ?
נכון שקה לענות על כך ?
אני מרגיש שלגבי אסי באמת יש קונסנזוס. זה משמח.
אכן כן, קשה הסברה כזו.
הפרס לא אמור להתחשב או להיות תלוי בהתנהגותו ולא יוענק לו עבור אישיותו. הוא מוענק רק עבור תרומתו ויצירתו - מפעל חייו המפואר.
כל כך נכון וכל כך מגיע לו.
עכשיו נסה להסביר את זה למאות אנשים שלא מסוגלים לעשות את ההפרדה... (:
אני הייתי אומר שהפרס לא ניתן לאדם אסי דיין,
אלא לאותו חלק באישיותו של אסי שיצר את אמנותו.
גם אני, צביאל, מברכת את אסי דיין על קבלת הפרס שמגיע לו בלי צל של ספק !...
בהחלט אדם הראוי לציון ולבמה.
כוונתו של המשורר היא הן לכותב המעשיר והמעניין והן לבמאי ..
מסכים שלא קיימת ביקורת אובייקטיבית, אך האם אין צורך לשאוף אליה ולפעול לשם כך על ידי ניטרול "הידע המוקדם" של המבקרים/ המניקים פרס?
אגב, אם איני טועה, ואן גוך לא מפורסם כיום בזכות הטכניקה כשלעצמה (היא הדבר הקל ביותר שעשה) אלא בזכות השפעתו הרבה על עולם הציור. הנה ציטטה (ראה כאן):
"וינסנט ואן גוך הוא אחד מחשובי הציירים האירופים שפעלו בשלהי המאה התשע-עשרה, ואחד מגדולי הפוסט-אימפרסיוניסטים. ואן גוך השפיע רבות על הזרם האקספרסיוניסטי באמנות המודרנית".
אם נחזור לרגע למקורות הדיון, אז לדעתי אסור שההחלטה לתת פרס ליצירותו של אמן כלשהו, תהיה מושפעת יותר מדי מאישיותו ומהלך חייו. במקביל, כל מי שמבקש לראות את "התמונה בכללותה" ראואי שייחשף לביוגראפיה של האמן. בדרך כלל, זה בהחלט יוסיף וישלים את חווייתו האמנותית.
טוב, אז לא נגיע לעמק השווה (כי ייעודינו שונים)
אישית איני חושב שבאמת יכולה להתקיים ביקורת אובייקטיבית. אך חשוב מכך איני חושב שהייתי רוצה בכך (המחיר יקר - זה קצת מיטת סדום בעיני) ובכלל, למה לי לוותר על חלק מהכלים שיש לי לחוות ולפגוש את העולם? מאידך אני מבין את הביקורת עלי וברור שלא הייתי רוצה להתרשם מיצירה רק בזכות השם המתנוסס בתחתיתה...
אישית "גיליתי" את הענין שלי באומנות רק כשהתוודעתי לאיש שמאחורי היצירה (או מוטב לומר, לשיטתי, ליצירה בכללותה)
ון גוך הוא דוגמה מצויינת לצורך הדיון, אדרבה: מי עוד הצליח להעביר באופן כה בלתי אמצעי את חוויית הטירוף כמוהו?
ומה הם ציוריו ללא ההיכרות עם הביוגראפיה שלו אם לא טכניקה מרשימה ותו לא?
כי אם האמנות מוצלחת,
אז מה זה משנה מי יצר אותה?
היא פשוט עומדת וניצבת בזכות עצמה!
מסכימה ומאד
אפרת
אנסה לקלוע למטרה ...
אני הייתי שואף לכך שכל מבקר אמנות יעריך יצירה כלשהי מבלי לדעת מי יצר אותה, כי רק אז היה יכול להיות אובייקטיבי לחלוטין בשיפוטו. רק אז היה נעשה צדק ללא משוא פנים עימה.
אחרי שהחץ נשלח (לידתה של היצירה ויציאתה לעולם) הקשת קיימת אך לא רלוונטית ביחס למסלול החץ ולמטרה בה יפגע (ראשנו, ליבנו). עם זאת ברור, שיש באפשרותנו לצרף את הקשת לחץ ולראות את המכלול.
כלומר, אם נרצה נבחן רק את החץ - טיב היצירה באופן אובייקטיבי, ואם נרצה נוכל להסתכל ולבחון את החץ וקשתו גם יחד. אך במקרה האחרון, אולי אנו עלולים לאבד את האובייקטיביות בהיותנו מושפעים מאישיותו וחייו של האמן.
לדוגמה: אני לא יכול שלא להרגיש המון אמתפיה לואן-גוך וליצירתו אחרי שאני מתוודע לסיפור חייו הקשה ולסיומם הטראגי הנוגע בתהומות הנפש ובמחוזות השיגעון. זה מדבר אלי ומהדהד בי חזק... כבר איני יכול להסתכל על יצירותיו בלי להיות מושפע מכך. זה בסדר גמור, אבל השיפוטיות האמנותית נפגעת. כבר איני נייטרלי ליצירותיו.
סליחה שאני מוסיף ומקשה...
אך מהו החץ ללא הקשת:
ובהרחבה: זה קצת פילוסופי לומר, אבל אני באמת חושב שמה שחודר אל הלב הוא האנרגיה הקינטית ששולחה בחץ, והחץ הוא רק השליח...
מאחורי החץ ישנו המיתר והקשת, ידו של היורה וליבו והאסטרטגיה שלו וכוונותיו (או כוונות משלחיו) ואפשר עוד ללכת עם זה הלאה: עד כל המדע והתרבות שמאחוריו... נוף מולדתו (העץ ממנו עשויה הקשת למשל) אין לזה סוף...
אם, נגיד, היינו רוצים "ללמוד" את תופעת החץ, האם היינו מסתפקים בלחקור אותו לעומק? האם זה היה נותן בידנו כלים להבין את כל התופעה כולה?
מסופקני
:) רעיון מעולה...
אך לא הייתי מרחיק לכת אלא הייתי נותן פרסים ליוצר על פי יצירותיו ולא על פי תכונות אישיותו; מוסריותו, מזגו וכיוצ"ב.
ההפרדה קיימת, אם באמת מעוניינים להפריד, כאשר מבקשים להעריך את היצירה ללא משוא פנים.
כדבריך היא אינה יכולה להתקיים כאשר נכנסים לתחום המכירות.
וכתבת יפה שכשרונו באדיר הוא למרות מחלתו.
כמו שבגבעת חלפון סרג'יו מכר מגרש מהצד של הים
אפשר לתת את הפרס לרובד של התת מודע היוצר :)
זה לא כל כך פשוט......הפרדה לא קיימת היום. מעט מעט פעמים בכלל אנחנו מתעלמים מזהות היוצר. מחר אני אתלה מודעה על הופעה צפויה של זמר מזדקן בן 70 בפארק לא יבואו שלושה אנשים.... רק תגיד ששמו לאונארד כוהן ותיראה מה יקרה...
אותו הדבר בכל תחום.
אסי דיין הוא איקון תרבותי אין על זה ויכוח. מהענקים שהיו פה. אבל גם אדם סובל וחולה. אגב שמוליק קראוס היה אותו הדבר בדיוק אולי אפילו הרבה יותר חמור. כי אסי דיין בסופו של יום הרבה פעמים יש הרגשה שחלק גדול מהרשעות שלו נובעות מהליהטות של המשטרה להביא אותו למעצר מאשר עוונותיו הגדולים בכל פעם שאיזה /שוטר חפץ בתמונה בעיתון האו היה עושה חיפוש אצל אסי דיין בטוח שיסביא איזהנ צינגלה איזה כדור משהו כבר יהה שם. שמוליק קראוס היא אלים בצורה בלתי נסבלת לאשתו ולאחרים.
אני שמח כמו רבים שמעניקים לו פרס כזה. הוא גם ראוי לו וגם מתי יתנו לו פרס כזה אם לא בשנה שהוא חלש ופגוע. הכי חשוב? בעיני להזיכר ולזכור שכשרונו האדיר אינו נובע לא ממחלתו ולא מהבעיות שלו אלא על אף ולמרות המחלה והבעיות....
גם אני בעומדי מול יצירה לא מסוגל להפרידה מיוצרה. כנראה זה נובע ממחוזות הרגש. אך אני דוגל בהפרדה מלאה בין היוצר ליצירתו בכל מקרה ללא יוצא מן הכלל כאשר מדובר ברציו. כלומר, באופן שכלתני אשפוט את היצירה בנפרד מבחינה אמנותית, מאישיותו של האמן. לדעתי, לאסי בכל מקרה מגיע גם מגיע אובייקטיבית גם אם היה האדם הכי יציב ורגוע וחסון נפשית.
לא יודע כמה כנות פנימית יש בי, אך דוגל בהפרדה מלאה בין היוצר ליצירתו באופן טוטאלי - בכל מקרה ללא יוצא מן הכלל.
במקרה זה אנו תמימי דעים. אך אני מבין מתגובתך שישנם מקרים בהם אינך מפריד ...
תודה, אנטון.
אכן, חשובה ההפרדה.
אני באופן אישי לא חושב שאני מפריד בין היוצר ליצירתו. אני חושב שכשאני עומד למול יצירה מה שבאמת מעניין אותי, מסקרן ומעסיק זה בעיקר היוצר עצמו. היצירה היא בעיני החלון, הזווית ממנה בחר היוצר שאביט עליו ובו. זה לא עניין של השקפה פילוסופית -פשוט הבנתי שכך אני מתנהל למול יצירות אומנות.
ובנוגע לאסי - אני שמח בשבילו שהוא מקבל פרס. אני חושב שהוא שחקן יוצא דופן בגדולתו, ודווקא על רקע הקשיים האישיותיים/נפשיים שלו גדולה זו נשגבת בעיני יותר...
נכון צביאל, דרושה כנות פנימית על מנת להפריד בין היוצר ליצירתו.
באסי דיין שכתב את "שיר הפרחה" הנהדר, קיימים כשרונות נדירים,
הוא מהיוצרים הבודדים כאן שהמומחיות שלו בהרס עצמי אינה נופלת בעוצמתה
מהיכולת הנדירה לעסוק באופן מושלם באמנות הקולנוע וכו"....
מגיע לו !!!
במקרה הזה, הפרדת אישיותו והתנהגותו מאמנותו ותרומתו לתרבות נכונה...
מצטרף לברכה,
אנטון