"ואתה כי תתפלל, בוא בחדרך וסגור דלתך בעדך והתפלל אל אביך" (מתיו ו, 6)

אחד הצעדים היותר נוגעים ללב שנקטו הנזירות בדרכן להשריית אווירת השלמות והאחדות במנזר היה הקצאת חדר מיוחד לשתי הדתות ה"מארחות". בחדר המעוצב בפשטות ניצבת מנורת מתכת גדולה ומולה כן תפילה וספר תנ"ך בראשו. בפינה אחרת של החדר מצוטטים פסוקי קוראן. על מדף אבן מונח ספר הבקשות מאלוהים, בו מוזמנים המבקרים לרשום כל מה שעולה על דעתם לאלוהים, ובאמת שלא משנה למי מהם. רובן מסתכמות בבנאליות, חומרית. רוצים טימברלנד לילדה ומכונית חדשה לאישה. אולם כשמפנימים אל תוך הדפים, מוצאים פניות אמיתיות של אנשים שקצת איבדו את האלוהים ולא מפסיקים לחפש.  

"באתי לחפש אותך - אלוהים, לאן הלכת ?"

אחרים מרהיבים עוז ודורשים ממנו שיתעורר כבר, ואם צריך אז שיקנה שעון מעורר!
אחד שנמאס לו לחכות שלח תזכורת:

"אלוהים, תקרא את מה שכתבתי לך בשבוע שעבר בכותל".

הנזירה התורנית שוברת שתתיקה ועונה בסבלנות אין קץ לשאלותיהם של המבקרים שגודשים את המקום מידי שבת. את רוב השאלות מציגים דווקא הילדים שבחבורה, אלה, כמו הנסיך הקטן שאלו שאלות פשוטות, ללא כל חשש שיתגלה כי המלך הוא עירום. שאלות שרק זאטוטים יודעים לשאול:
"למה כולכן לובשות אותו הדבר?"

"אנחנו לובשות כולן אותה הגלימה הלבנה שתפורה בצורה של צלב. זה יוצר אחדות ומאפשר לנו להתעסק כמה שפחות בדברים השוליים בחיים כמו איזה צבע ללבוש היום ואיך אני אראה בבגד כזה או אחר. כך כולנו שוות, אף אחת לא מנסה להראות יפה מהאחרת, והאנרגיה מופנית לדברים אחרים."
"יש לכן עוד בגדים?"

"כן, לכל נזירה יש בארון גלימת עבודה שמחליפה את הבגד הלבן בעבודות 'מלכלכות".
"איך אתן קונות נעליים? איך אתן בוחרות מה מתאים"

"אנחנו לא בוחרות. מקבלות מה שמביאות לנו הנזירות שיוצאות לקניות. הדוגמא והצבע בכלל לא משנים."

"ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה, לא ברוח יהוה ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה ואחר הרעש אש, לא באש יהוה ואחר האש קול דממה דקה." (מלכים א' פרק י"ט)

"למה אתן שותקות?"

הנזירה, מחוייכת, צועדת אחורה ומקישה חלושות על משקוף החלון, נקישות בלתי נשמעות.

"אתם מבינים? הוא (מצביעה באצבעה לעבר השמיים) קורא כל הזמן ומוסר לנו הודעות. אבל עם כל האינטרנט והטלביזיה והרדיו והמכוניות, אנחנו לא שומעים אותו ומפספסים את מה שיש לו לומר. אל תחשבו שיש לכם עסק פה עם אנשים ששומעים קולות מוזרים כל היום, זה לא ככה, הקריאה שלו באה לא במילים, זאת מין קריאה שקטה, פנימית הרבה יותר."

"פרו ורבו" (בראשית פרק א')

ואז מרימה אחת הנערות אצבע ושואלת בעוז לא מתפשר, נחלת הילדים שנחסכו מהם גינוני מבוגרים:

"מה עם המחוייבות שלכן להמשך המין האנושי? זה לא קצת אגואיסטי ההתנזרות הזאת?"

"יש כל מיני סוגים של אנשים בעולם ולכל אחד יש תפקיד. אז יש כאלה שהתפקיד שלהם זה להמציא דברים ויש כאלה שהתפקיד שלהם זה להביא ילדים לעולם. אנחנו, התפקיד שלנו הוא להקשיב כל הזמן לאלוהים ובעצם להיות האינטרנט שלו אל העולם."
"וזה לא חסר לכן?"

"לא."

"רוב האנשים לא מבינים את המשמעות העמוקה, האמיתית של אהבת אמת ללא פשרות וללא סייגים. זאת האהבה שאנחנו רוחשות לאל. תסתכל על מרים. האישה הפשוטה הזאת שהפכה לקדושה שהיא בעיקר בזכות ההתמסרות ללא תנאי שלה לאהבת האלוהים. מרים בעצם התנדבה לשאת ברחמה את משיחם של הנוצרים."

האהבה ללא גבולות היא אבן יסוד בדרך חייהן ואמונתן של הנזירות "כלות האלוהים"
יום אחר יום הן ממשיכות בחיי השתיקה וההתבודדות, מממשות בכל רגע מחדש את קשר האהבה השקט שלהן עם האל. אומרים שברית הנזירות וההתייחדות עם היישות האלוהית החלה למעשה עוד בימיו של משה שנדודיו והתבודדותו במדבר, על מרחביו העצומים וכוחו האינסופי, המחישו לו עד כמה עצומים מגבלותיו כאדם ועד כמה גדולה תלותו ביישות עליונה. נסיון זה של התבודדות והתבוננות פנימית היה צעד חיוני עבור משה בדרכו לשלווה ולפיקחון שבראיית האמת העירומה.

כשראתה יניק שעדיין קשה לי להבין את עניין ההתבודדות היא ניסתה לשפוך אור על הנושא דרך ציטוט ממכתב שכתב ברונו לאחד מחבריו.

"התועלת והעונג האלוהי שמעניקות ההתייחדות ודממת המדבר לאוהבי ההתייחדות והדממה, מוכרות רק לאלו אשר התנסו בהן"

"אתה מבין" המשיכה, "ההתבודדות והשתיקה הם אלה שמעניקים לי סבלנות וכוח להפתח ולקבל באהבה והבנה את כל מה שקורה בעולם."

לקראת סוף הביקור חזרתי שוב לספר הבקשות מאלוהים ומצאתי שם את השורות הבאות:

"אלוהים, תעשה שיהיה שלום. תודה ד'."

ובתחתית הדף, תשובה ששורבטה  ביד אלמונית:

"ד' שלום. אני כל הזמן עושה אבל בני האדם מקלקלים.
שלך - אלוהים."