איזו הזדמנות מצוינת לחגוג את האהבה. ט"ו באב הוא יום מיוחד לאשתי ולי. אנחנו חוגגים אותו כל שנה כבר די הרבה שנים ומתרגשים כל פעם מחדש.

ופתאום רפי מרפאל קורא לכולנו לכתוב את סיפורי האהבה שלנו ואני פשוט לא יכול להתאפק. ארוחה ברפאל זה פרס נהדר, אבל ההזדמנות לשתף בסיפור שלנו זה פרס עוד יותר נהדר.

אז הנה הסיפור שלנו:

אחרי הצבא נסעתי לניו יורק לכמה חודשים בשביל לחיות קצת. לא לטייל, לא לתייר, פשוט לנשום את העיר המדהימה הזאת. דבר ראשון מצאתי דירה ביחד עם החבר שנסעתי איתו ומיד אחרי זה יצאתי לחפש עבודה – במלצרות אלא מה. דרך חברה שגרה שם הגעתי לראיון עבודה במסעדת Diner הכי קלישאית שיכולה להיות, שנפתחה באותו שבוע. מסעדת פס, מעוצבת כמו קרון רכבת, עם דלפק ארוך ותאי ישיבה. אוכל בסיסי, מהיר וזול – פתוח 24 שעות שבעה ימים בשבוע – Cheyen Diner. התקבלתי לעבודה ושובצתי במשמרת הלילה (The graveyard Shift) – מ-11 בלילה עד 6 בבוקר. עם תום המשמרת הראשונה שלי, ב-6 בבוקר, הגיעו האנשים של משמרת הבוקר ואיתם המלצרית הראשית, קלאודיה. בחורה מלאה, יפה, קורנת ועם עיניים כחולות ענקיות, שפשוט טבעתי בתוכן. מכאן הכל כאילו היה כתוב מראש.

קלאודיה, ארגנטינאית שהגיעה לניו יורק כדי לפתח את קריירת המשחק שלה, הפכה להיות מרכז עולמי. בימים שעקבו, ניצלתי כל הזדמנות כדי לדבר איתה ולתפוש את תשומת ליבה. בדיעבד התברר לי שהיא בכלל חשבה שאני הומו חמוד ולא הבינה למה אני רודף אחריה. למרות זאת, בהיותה המלצרית הראשית, היא העבירה אותי למשמרת הבוקר ביחד איתה והתחלנו לעבוד ביחד. באחד הימים עזרתי אומץ והצעתי לה לצאת איתי אחרי העבודה. מאותו רגע לא נפרדנו למשך שישה חודשים. גרנו ביחד, עבדנו ביחד, בילינו ביחד, קנינו אופניים ביחד ורכבנו לנו ברחבי העיר. אני זוכר שבאחד הטיולים האלה, כשהיא רוכבת 10 מטר לפני ב-west village, צעקתי לה שאני רוצה להתחתן איתה.

שני אנשים, ממדינות שונות. בגילאים שונים (היא גדולה ממני), בדתות שונות ועם תפישת עולם שונה לגמרי -  פשוט מצאנו אחד את השני בניו יורק והתחברנו בלב ובנפש.

אחרי שישה חודשים בגן עדן, הגיע היום שבו הייתי צריך לחזור לארץ. הייתי רשום ללימודים באוניברסיטת ת"א והראש המרובע שלי ניצח את הלב והכריח אותי לחזור. נפרדנו בדמעות בשדה התעופה כששנינו יודעים ששום דבר לא נגמר.

בארבעה החודשים שלאחר מכן פשוט הייתי חולה פיזית כל הזמן. שפעות ואנגינות וכל דבר שאפשר לחשוב עליו. קלאודיה, בצד השני של האוקיינוס, ירדה 20 קילו במשקל. בילינו את רוב הזמן בלהקליט את עצמנו על קלטות של 90 דקות, מדברים על אהבה וגעגועים. בתקופה הזאת שלחנו אחד לשני עשרות קלטות (מה לעשות, אז לא היה מייל ופייסבוק וטוויטר). ובסוף החלטנו שהיא תבוא לבקר אותי בארץ. היא הגיע ומאז לא עזבה.

התחתנו בערב ט"ו באב, 1992. הבת הראשונה שלנו נולדה 9 חודשים ועשרה ימים לאחר מכן. בט"ו באב הקרוב נהיה נשואים 17 שנים. יש לנו 3 ילדים, פירות אהבה משגעים.

אנחנו יושבים ביחד כל שנה ביום הנישואין שלנו, מודים על כל הדברים הטובים שקרו לנו בשנה החולפת ומצפים לעוד הרבה שנים מאושרות ביחד.

חג אהבה שמח לכולם.

yoav@pridor.com