אודי ושרון גרו ברעננה ברחוב הטייסים שלוש.  בוילה עם כניסה קדמית וכניסה אחורית ודשא ופרגולה ומזגן, את האופניים הם שמרו במחסן נעול בדלת כבדה עם מנעול של רב בריח יקר, במדפי המתכת היו מסודרים משחות נעלים, חומרי ניקוי, כלי עבודה בתוך מזוודה משוכללת, צעצועים של פישר פרייס ובגדים ישנים. המחסן הזה היה צמוד לצדודית הווילה עם קיר משותף למטבח. המטבח היה פתוח אל חלל הסלון ולא חסום בקיר ודלת (שלא כמו המטבח שלנו). באמצע הסלון היו להם מדרגות מתפתלות כאלה לקומה השנייה ששימשה כקומת האורחים עם אמבטיה מפוארת ושירותים ומרפסת שצופה לחורשה המלאה בעצי חושחש. בחורשה הזאת היום יש קניון ומזמן כבר אין חושחשים. הייתה להם כלבה בשם זזה וטלביזיה צבעונית ובלטות רחבות מבריקות שכשדורכים עליהן יחפים הן עושות מסג' קריר ברגליים.

כשבניתי בלגו בשעות ההתמכרות לחלום עשיתי זאת בהשראת הווילה שלהם, עם הרעפים האדומים .. אבל תמיד נתקעתי בפרופס – ריהוט גן, כלבה, אופני ראלי, טלביזיה, תנור בילט אין.

לנו מעולם לא הייתה חצר, ובטח לא מדרגות מפותלות שמובילות לקומה שלא קיימת, הבלטות היו רגילות כאלה עם המון המון נקודות שאם יושבים בבית שימוש ומתרכזים בהם רואים דמויות וליצנים, וברווח בין הבלטות יש פסים אפורים שחורים כאלו, ולא הייתה לנו כניסה אחורית וקדמית ולא מחסן אלא רק דלת עץ ישנה אחת בלי שלט, עם שטיח סף זול, את האופניים שלנו שמרנו בחדר חשמל שהיה לו מנעול עם מפתח גנבים, על המדפים הישנים היו מונחים צמיגי אופנים מצ'וקמקים, חוטי חשמל חתוכים, ג'וקים מתים ותקליטים.

-------   

 אבא של אודי ושרון עבד בתל אביב מול כלבו שלום, והייתה לו חנות בגדים בשם דניס ומכונית רנו צהובה. לנו הייתה פולקספאגן חיפושית לבנה עם חלון ירח אחורי חצי נפתח. אבא שלי היה קם כל יום בחמש בבוקר כדי להסיע עובדים למפעל. אימא של אודי ושרון לא עבדה.

/----- 

כמעט כל שבת נפגשנו אצל הסבתא שלנו. המבוגרים (חוץ מאבא שלי) שיחקו קלפים וצרחו נורא. התפקעו מצחוק מהשטויות של דוד שלי (אבא של אודי ושרון).

אכלנו עוגת תפוז ספוגית שבתחתית שלה היא קצת רטובה. בשביל הפינוק האלוהי הוסיפו לנו ליד זה כדור של סנוקרסט וניל. בדרך כלל ביקשנו עוד וזה עוד לפני הקרמבואים והשוקולדים והסוכריות "לחיים" שממולאות ביין ולילית נגר שהופיעה בטלביזיה וסבתא שלנו שהזכירה מזמן לזמן שהיא קרובה של המשפחה שלנו באיזה קשר עקיף. וכשהתחילה המסעדה הגדולה מישהו היה קורא לכולם כדי לא לפספס.

/-----

 מידי פעם נפגשנו אצלם ברעננה. בן דוד שלי היה מאד גאה לצאת איתנו לשחק פינות בכביש. חברים שלו רצו לפגוש את הבת-דוד הבלונדינית שלו. אחר כך סחבנו את האופניים עד לקצה רחוב השריון, בדקנו שלא מגיע שום רכב וירדנו בטיסה את הירידה התלולה עד לווילה הנחשקת. שם שתינו לימונדה.

כל מפגש כזה הותיר זיכרון משלו. במפגשים רבים שיחקנו בתזמורת של כלי נגינה מיוחדים אמיתיים ולא מפלסטיק, גיטרה אקוסטית, מערכת תופים, מלודיקה. במפגשים אחרים התחפשנו בחדר המשחקים וצילמו אותנו בלי הרף ובמפגש אחד אפילו עשינו הצגה אמיתית של פטר והזאב עם המוזיקה של פרופוקייב ברקע. בפעם אחרת התמכרנו למשחקון האלקטרוני של הצנחנים שצריך להזיז את הסירות ולתפוס אותם כשהם נופלים, היה את המשחק הכתום עם המסך הכפול של דונקינג-קונג (בתמורה אימא שלי קנתה לנו משחק של איזה דובונים שאוספים תפוחים או משהו כזה), והיה אפילו אטארי. 

אך מעל לכל נחרט בגופי היום הזה שבו שיחקנו במשחק החדש – פליפר. 

כמה התרגשנו להחזיק בשתי הידיות הצדדיות האלה שהיה צריך למשוך אותם חזק, אך מדויק, אל כיוון הגוף שלנו ולשחרר בבת אחת על מנת שכדורי הברזל הקטנים ירדו במוטרפות וידנדנו בכל פעמון אפשרי, יחליקו דרך הנתיבים שמזכים בהמון נקודות זכות שמצטברות כמו שלג של כוכבים ביום חלומי וישמיעו את מנגינת הניצחון הסופית. 

קינאתי בבני הדודים שלי, צבט לי בגבות, במרווח בין שתיהן, הנשימה שלי נכמרה וכמעט נשרפתי ממחנק, מצמצתי המון, רציתי אותו, את המשחק, ובכל פעם שהגיע תורי, אחותי הגדולה חטפה לי את התור ואיכשהו מרוב הלם התרגשות ועלבון לא נלחמתי על שום זכות, מה שממילא לא עשיתי מעולם בחיי ובמיוחד עכשיו כשערגה הציפה את כל מפלסי הגוף שלי, רציתי אותו את פליפר כמו שלא רציתי דבר מימיי. והחנקתי כל רגש. 

התפללתי שישאירו לי אותו שבוע, שנישאר לבד רק שנינו, הייתי מוכנה להחסיר עוד 17 נשימות בשביל זה, לעשות מהבלונדיני החלק שלי קצוץ שחור, לתת את האופניים שלי, ואת הסקט מגף, לא לאכול שוקולד יום שלם. ועדיין, לא נתנו לי. ישבתי לי כמו כולם, על הברכיים, המרפקים שעונים, על שולחן הסלון המרכזי, והסתכלתי על אודי ואח"כ על אחותי ואח"כ על ההורים שלנו משחקים בתור שלהם, ועליי דילגו, וג'ולה גדולה כמעט בגודל של ההיא הכסופה מתוך המשחק הנחשק, נתקעה לי בנשמה, ובכיתי, בלי שיראו, ובמילא אף אחד לא הסתכל לעברי, כולם פערו עיניים על מרכז השולחן הכבד. אמא שלי לא התפנתה כהרגלה להציע עוגה, אבטיח או קפה, צרחות לא נשמעו שם אלא רק גניחות של עונג. ובליעות, בליעות גדולות של עצב, שנתקע עמוק עמוק בתוך הגוף שלי. 

הבליעות האלה, מאז גיל תשע חלחלו לי עמוק לבפנים שלי. 

 הן טמונות בין איבר לרקמה, בין מערכת הנשימה למערכת העיכול, כמו חיידק רדום רק מחכות לקטליזאטור שיעיר אותם לפגוע. 

חווית החנק הזו הותירה בי תחושת נקם ורוע, לא אוכל לסבול יותר את קינאת הפליפר. 

 אעקוד עצמי ואותך כדי למנוע את עקת הלב שלי. (משפט קשה, אפשר לדלג..)  

פליפר –     אל תופיע יותר.

 ואם אתה מגיע, תיראה פשוט וזול, אל תוציא ממני את החיידק. 

תהיה שלי. אני אמצה אותך עד תום.

 ואז, אחרי רק אחרי שאשלח אותך, פשוט תלך. 

תלך ותהיה שייך למישהי אחרת.

 (http://www.net-games.co.il/online-games/FWG-Pinball.html)