פרה מסע: היום שלפני הגיע ואני אני מוצאת את עצמי מתיישבת בנחישות וברגישות על הצ'ימידן במטרה לסגור את הריצ'רץ'. מה לא נכנס בתיק הזה...מדי המלכה,צ'ופרים כדי שלא נרעב בג'יפ רחמנא ליצלן , פנס ראש, הרבה התרגשות והמשימות...הו איך המשימות האלו ממלאות לנו את התיקים והזמן הפנוי לפני המסע.עוד קפיצה, עוד לחיצה וגם הריצ'רץ' נכנע . עכשיו נראה אותי ישנה בלילה.
היום הראשון: שדה התעופה. המעבר הזה בין השקט שלפני הזריחה לבין המולת המקום שאין לו יום ואין לו לילה מכניסה אותי להלם הראשוני הישר למשימה הראשונה שלי: צוות תורן. הצ'ימידן על 21 קילוגרמיו עדיין לא הורד מהעגלה וכבר אני זוכה לחיבוק ראשון משיפר, המנהלנית המדהימה של המסע . חיבוקים נוספים מאחיותיי לצוות מירית ואפרת והנה זה מתחיל: חלוקת כרטיסים, איסוף דרכונים, דאגה שאף כבשה תועה לא תשכח או תשכח משהו בשדה וכך, כשלראשנו כתר בלונים , אנחנו עולות למטוס לנגד עינהן המשתאות של באי הדיוטי.הנחיתה במקדוניה מבהירה לנו שהגענו לעולם אחר בו הכל מתנהל לאט ועם שפם. 15 דקות נסיעה באוטובוס ואנחנו עוברות את הגבול לאלבניה לתוך נסיעה ארוכה ומתמשכת. תוך כדי, אנחנו מקשקשות, מתוודעות אחת לשניה ומקשיבות לשרון המעבירה לנו רקע ותמונה ראשונית על האיזור. ואם בהסברים על אלבניה עסקינן, זכינו במקצה 7 בלונטה, מלכה משלנו, אלבנית מבטן ומלידה שלאורך כל הדרך הביאה לנו את נקודת המבט שלה, תרגמה והביאה את הסיפור המרגש שלה .השעות עוברות ואחר הצהריים אנחנו מגיעות למלון האיטלקי (כל קשר בין מלון כמו שכולנו מכירים לבין המלון האיטלקי הנו מקרי בהחלט) בו מחכים לנו באורות מהבהבים הסוסים הלבנים שלנו-16 ג'יפים בחצי גורן מבריקים ומזמינים.רגע לפני היציאה להתנסות בשטח כולנו חוות חוויה חד פעמית כאשר הגיאוגרפית מארגנת ללונטה הפתעה ומביאה אליה את הוריה, ללא אזהרה מראש. לא נותרה עין יבשה מהמפגש המפתיע והמרגש.עוד לא יבש הטישו מהדמעות ואנחנו מוצאות את עצמנו לראשונה בשיירה בנסיעת שטח בשעת בין הערביים בין שקיעה לביצה. אנחנו לומדות כללים ראשונים על הנסיעה בשיירה (רכב מחכה לרכב, איי איי איי...), על נהיגת 4X4 וכללי בטיחות בסיסיים.חוזרות מהשטח לארוחת ערב במלון האיטלקי , למשחקי חברה והכרות. צוות קפה ראשון נכנס לפעולה ומזכיר לנו במקצת את הבית,הכנות ללינת השטח הראשונה שלנו באוהלים והנה נגמר היום הארוך והמלא הזה. אני מניחה את הראש בשק"ש-גם אם תעבור שיירת ג'יפים עכשיו אני לא מתעוררת.
היום השני: ובכל זאת, אני מתעוררת...לא בלילה אלא שעה לפני שעת ההשכמה המיועדת. לא יאמן באיזו מהירות אנחנו מתארגנות, שותות קפה ומתקפלות, זה רק ילך וישתכלל בהמשך. היום הראשון הרשמי של המסע ואני תופסת את מקומי מאחורי ההגה, לצידי הנווטת שדואגת שגלגלי הג'יפ יהיו בכוון הנכון של הדרך ולא בזה של התהום. הנופים עוצרי נשימה, הדרכים הראשיות לכאורה, בתולות מתיירים, פראיות. בין עצירה לעצירה אנחנו מתכנסות לטקס רשמי של תחילת המסע. אחת אחת אנחנו נכנסות למעגל , משחילות על חוט את חרוז הטורקיז שהוא רק שלנו לשרשרת המסע המופלאה.ממשיכות. למי שמביט מהצד, מדובר במראה סוריאליסטי: 16 ג'יפים בשיירה מרשימה, על שפת תהומות, עוצרות באמצע שומקום לפיפי וריקודים, מתנפלות על הכנת ארוחת צהריים כאילו יש שם משהו אטרקטיבי הרבה יותר מכרוב ובין לבין מוצאות את הזמן לטבול בנחל מקומי.החושך זוחל אט אט לשמיים . שניה לפני שמחשיך אנחנו מספיקות לראות את הסכר הענק והמרשים על נהר הדריין וממשיכות בנסיעה למלון (אמיתי הפעם) תוך ליווי כבוד של המשטרה המקומית.היום השלישי: ארבע בבוקר. אפילו אצלי אין שעה כזאת על השעון. אנחנו מתעוררות לאחר שעות שינה ספורות (אבל טובות) , רבע שעה ואנחנו על הג'יפים בנסיעה קצרה למעבורת שתוביל אותנו בשיט קסום על נהר הדריין . רגע לפני העליה למעבורת אנחנו מספיקות להתארגן על ארוחת בוקר וקפה, כשערפילי הבוקר עוטפים אותנו ממש כמו השמיכה שהשארנו בבית.אני לא יודעת אם המקומיים שהיו איתנו על המעבורת נתקלו בתופעה דומה: כחמישים בנות בחולצות ירוקות ומכנסי דגמ"ח בלתי מחמיאים בעליל שרות ורוקדות כאילו אין מחר.לטיפול אישי ומיוחד זוכה דניאלה שכמו תמיד, מצליחה להקסים בחורים צעירים. הפעם זה היה תהיר שמחזר אחריה במרץ. אני חייבת לתת פה מילה על הכנסת האורחים המרשימה של האלבנים. באלבניה אלוהים נמצא בראש סדר החשיבות כאשר אחריו האורחים ורק לאחר מכן המשפחה וכך מצאנו את עצמנו מוזמנות ל'דרינק' על ידי תהיר , שפשוט קנה לכולנו פחיות שתיה כמחווה של הכנסת אורחים (נו טוב, גם להרשים קצת את דניאלה).המעבורת פרקה אותנו ואת הג'יפים לתוך יום ארוך של נהיגה מאתגרת בשטח הררי ומפותל. ארוחת הצהריים נערכה הפעם על כר דשא פסטורלי, לצד נהר כשלידנו פרות המומות . עצירות נוספות בדרך לפיפי, לפטל,וכמובן, לקבלת שבת בשושי פלייס . בניצוחן של צוות 1, עשרות מלכות בחולצות לבנות עומדות במעגל כשלכל אחת נר. כוסית תירוש ופיסה מחלת השבת עוברת מייד ליד, וכך בשירה שחודרת לשמיים אנחנו מקבלות את השבת.הלילה יורד ומקום הלינה שלנו בעמק THETH עדיין רחוק. העצירות לצורך החלפת נהגת או נווטת הולכות ומתרבות, הדריכות והעיפות במלחמה בלתי פוסקת בינהן. כל שיקול דעת מוטעה יכול להביא לתוצאות מסוכנות וכך כמעט קורה, כאשר סיבוב לא מדוייק מביא אותנו לרגל אחת (או גלגל בעצם) בפי התהום החשוכה. הנהגת בג'יפ שומרת על קור רוח ראוי לציון וכך, עם קצת עזרה ממנגו, הסיטואציה מסתיימת בגדר חוויה בלבד.הנסיעה מתמשכת והעירנות נשמרת בדרכים יצירתיות: שירים, חידונים בקשר, אנחנו מנסות לשייך את הבנות בצוותים לפי הזיכרון, הכל על מנת לא לנקר.שתיים בלילה . עם הלשון בחוץ אנחנו מגיעות לעמק THETH, לא מוותרות על ארוחת ערב ומקלחת ונשפכות לאוהלים לעוד כמה שעות שינה.היום הרביעי: למרות היום הארוך שעבר עלינו אתמול אנחנו מתעוררות עם אנרגיות גבוהות ומצברוח מרומם לנוף מדהים : בתוך עמק ירוק ניצבו האוהלים בחצי גורן ,לראשנו שמים בכחול עז ובינהם נישאים הרים הנקראים גם האלפים האלבנים עם רמזים אחרונים לשלג שהיה שם עד לא מזמן.כאב הגרון שליווה אותי מתחילת המסע חולף לאחר כמה שפריצים של ספרי שהביאה איתה הרופאה המקסימה מכולן-נעמי.נסיעה קצרה מביאה אותנו ליום של טרק רגלי באיזור ציורי ומקסים שנדמה, כמו מקומות רבים באלבניה, נתקע 200 שנה מאחור. למרגלות מבצר אבן, שרון מרתקת את כולנו בסיפורים על נקמת דם הנהוגה לתדהמתנו עד היום.השרירים עוד לא התרגלו להליכה הרגלית כשבת-שבע מצוות 8 מחליטה לבדוק מקרוב עד כמה הקרסול שלה יכול להסתובב על צירו. אז זהו-שלא ולאורך כל היום היא נתמכת על ידי חברותיה לצוות ועוברת בגבורה דרך מאתגרת עם רגל נקועה."שוב התברברנו" מדווחת לנו שרון כשמגיעה שעת הצהריים ולרגע אנחנו אפילו מאמינות לה כשמזווית העין אנחנו רואות את רונן האומגיסט , מה שמרמז לנו על החוויה המתקרבת.וכך במקביל לארוחת הצהריים, אנחנו גולשות אחת אחת באומגה. רונן, לא ממש טורח לשתף פעולה עם החרדות של חלק מאיתנו, ומסייע לגלגל שוב ושוב את החבל כאשר למטה, הבנות שכבר גלשו נהנות ממשחקי חברה וסדנת צ'י-קונג ספונטנית. ואז באה שמחה .הו, שמחה, שמחה... כבר מהרגעים הראשונים שמחה לא היתה מיודדת עם גבהים , כך שהמחשבה על להיות תלויה בין שמים לארץ מן הסתם לא ממש קסמה לה. עשר דקות לפחות של מלחמה פנימית ואמיתית עם הפחדים הגדולים ביותר שלה , שכנועים רכים ונחושים של שרון, כל אלו הביאו ל'מיני דרמה' אשר בסופה, גם שמחה עשתה את זה!הדרך חזרה לג'יפים נעשתה כשהחשכה וגם לא מעט עננים כבדים כבר התגנבו לשמים. ילדים מקומיים עם אנגלית מפתיעה ליוו אותנו תוך כדי עיסוק בשנור חינני. מי מכם שיזדמן לעמק הקסום באלבניה ויתקל בחולצות הירוקות של מלכת המדבר-שלא ירים גבה.
היום החמישי: עמק THETH שנכנס לכולנו לנשמה נעזב מאחור. שוב ושוב אנחנו מרותקות לסיפורים של שרון על המנהגים המקומיים . בתולה מושבעת? באמ'שלי, מישהו סיפר להם שאנחנו ב2009 ? עצירה בדרך בבית של מקומית משקף לנו מבפנים איך חיים כאן באמת ויחד עם הצנעה והדלות, האלבנית לא משחררת אותנו מבלי לצייד אותנו בגבינה ארומטית תוצרת בית.את הגבול למונטנגרו אנחנו עוברות במהירות ומיד אנחנו מבינות שאנחנו בארץ אחרת. הנופים, התשתיות, הכל מערבי ומטופח יותר.לאחר ארוחת צהריים מצפה לנו הפתעה. אנחנו מצוותות לצוותים חדשים וכך, עד לסוף היום וכך אני מוצאת את עצמי עם דנה, קרן ושושנה בג'יפ מס' 5. במהלך הנסיעה אנחנו מקבלות הזדמנות נהדרת להכיר אחת את השניה. קניון הטרה ,הקניון השני בגדלו בעולם משאיר אותנו עם ארנקים סגורים ופיות פעורים לנוכח המראה הנוף המקסים. אנחנו לא מוותרות על עצירה באמצע הגשר ל'רגעי קודאק' נוספים וממשיכות למקום הלינה שלנו. רגע לפני השינה אנחנו מספיקות ללמוד ריקודים בלקנים מסביב למדורה, לאסוף את חליפות הרפטינג ולהשלים את ההכנות למשימה של מחר. לילה טוב מונטנגרו.
היום השישי: חמש בבוקר ואולי טוב שהעיניים טרוטות, אין מראה הזוי יותר, מעשרות בנות על חליפות גומי אנחנו אוכלות ארוחות בוקר .למרגלות הנהר אנחנו מצוותות לסירות וגולשות הישר למים הקפואים לשעתיים של רפטינג מלווה בצווחות, צחוקים , שירה ודאחקות עם דרז'ן הסרבי המקומי שהשיט את סירת הגומי ובין לבין הכניס אותנו בין ולתוך סלעים, הזמין את דניאלה לסיגריה (אלא מה?) הרגיש אותנו ואת המים ותרם לחוויה לכולנו לחוויה אחרת.קפואות ונרגשות ירדנו מהסירות כשמרפסת מחכים לנו סחלב חם, מוזלי וקפה . אנחנו עוזבות את "הצימרים" וממשיכות ליער אמיתי עם עצי אשוח ודובים (לא פגשנו אבל אנחנו מאמינות). השינוי במזג האוויר מורגש היטב והסווטשרטים הארוכים לא יורדים מאיתנו.עצירה לארוחת כרוב באמצע שומקום, כרגיל. בנסיעה הממושכת בדרכים מפותלות אך סלולות לשם שינוי אנחנו מתחילות להרגיש את הסוף ותחושת געגועים לבית מתערבבות עם תחושת 'שלא יגמר לי'.21:15. הגעה מוקדמת יחסית למקום הלינה באגם פלב. אנחנו מתלהבות מהפסיליטיז במקלחת שאמנם לא עובדים אבל הם שם. בחיי שנגיד תודה רק לזרם מים חמים סביר אבל זה לא ממש קורה. האמת היא שכשאת מקולחת וריחנית למי באמת אכפת איך ואיפה התקלחת לפני רגע.
היום השביעי: שוב אנחנו עוברות את הגבול חזרה לאלבניה לשעות נסיעה אחרונה בשטח הררי, רגע לפני הפרידה מהסוסים הלבנים שלנו.בדרך אנחנו מתלבטות באשר לשם ראוי יותר לג'יפ מנהלה וממש בלי להרגיש, אנחנו עושות היסטוריה . ובארוחת הצהרים הפתעה...כרוב!!! אז זהו, שהפעם לא. פיצה אלבנית מרעננת וברור שטעימה עושה את הדרך לקיבתנו .עוד לא יצאנו לדרך ושוב עצירה בלתי מתוכננת: צוות 8 מדווח על פנצ'ר וכולנו מתגייסות לסייע. מי בקומפרסור ומי בגלגל ספייר.בשעות אחר הצהריים כאשר הנופים מתחילים להיות מוכרים אנחנו מגיעות לרגע הפרידה מהג'יפים והמנהלה.הסוסים הלבנים שלנו מתרוקנים ומתנקים, מכתב קטן לבנות מקצה 8 מוטמן בתא הכפפות ואנחנו מתכנסות לפרידה מרגשת מצוות המנהלה הנפלא שלנו: צור וענת שיפר. מדהים כמה לוגיסטיקה נדרשת למסע כזה ועד כמה מתוקתק הכל היה. הפרודוקטים לארוחת הצהריים מחכים תמיד בזמן ובמקום הנכון, ערב, ערב הם הגיעו למקומות הלינה לפנינו על מנת שרק נגיע, נקים אוהל או נשים את הראש והכל בהמון אהבה ומקצועיות.הענקתם לנו המון במסע הזה והיה לנו הכבוד להעניק לכם שם ראוי יותר מ"מנהלה",צוות מישמיש היקר.כולנו מאמינות ומקוות שהשם ילווה מעתה את מסעות מלכת המדבר.בנסיעה הארוכה באוטובוס, אנחנו מגיעות אחת אחת למיקרופון , למילות פרידה וסיכום אישיות. לכמה מאיתנו קצת קשה עם הבחילות, ולאחר מעבר הגבול למקדוניה , כולנו שמחות להגיע סוף סוף למלון אמיתי.מקלחת זריזה, ארוחת מלכים והגענו למסיבת הסיום של מקצה 7. למרות העייפות והניקורים אנחנו לא מוותרות על הצגות וריקודים .
היום השמיני: למרות הגעגועים לבית-לא, לא, לא...אני לא רוצה שיגמר. כבר עכשיו אני יודעת עד כמה יחסרו לי אחיותיי החדשות, האווירה שלא תחזור על עצמה בשום מסגרת אחרת וכמובן משפטי המפתח, נכס צאן הברזל של מסע 7 : "רכב מחכה לרכב" "יאללה בנות" וכמובן "פיפי היסטרי". ברוב מוחץ, מקצה 7 , מקצה ה"פריחות האינטליגנטיות" מפגרן לעינת, רננה, בת שבע ושושי פלייס מצוות 8 ומעניק להם את התואר "צוות דבש". תקתוקי מצלמות,סיבוב אחרון בעיר ואנחנו בדרך לשדה.מהחלון נוחתת טיסת סאן דור כשמלכות מקצה 8 נשפכות ממנה. ההלם עוד מרוח להן על הפרצוף, הן עוד לא יודעות, כשיחזרו יבינו. אני רק מתחילה להבין.
פוסט מסע: מילים רק יחטאו לחוויה שעברנו בשמונת הימים האחרונים במהלכם למדתי להסתכל לתהומות בעיניים, למדתי שאני יכולה, למדתי שיש בי כוחות ,למדתי מה עוד אפשר לעשות עם כרוב.שובל מיסטי ליווה אותנו לאורך כל הדרך. החל מהספרה 7 שחזרה על עצמה בעקשנות, זה המשיך עם צירופי מקרים מדהימים, לונטה המלכה האלבנית שלנו ואפילו פרשת השבוע –פרשת מטות מסעי התאימה בצורה מצמררת.כמה מילים על המנוע שהניע את מלכת המדבר מקצה 7.:צוות מנגו: שרון המדריכה השלווה, ויקיפדיה 4X 4שאיכשהו חשבה שתצלח את המסע בדיסקרטיות. מאחורי השלווה גילינו המון הומור ועוצמה. הצלחת להפתיע אותנו כל פעם מחדש.מירב-המלווה החד פעמית שלנו שהצליחה להקסים אותי בחוש ההומור והאנרגיה שלה עוד משיחת הטלפון הראשונה. ידעה להיות תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון, להקשיב ולהכניס דברים לפרופורציה.נעמי-רופאה עם מבטא מתגלגל שהיתה שם תמיד ברגעים הנכונים לסייע למיגרנה, רגל נקועה או כאב גרון אבל בעיקר היתה שם להקסים את כולנו.פלאמור-מונאמור, המדריך המקומי והמסוקס המקושר עד לראש הממשלה. חכה חכה, אתה עוד תרעה כבשים ברחוב הרצל בנתניה. צוות מישמיש: צור המאצ'ו השרמנטי. לונלי ריינג'ר שנתן לכולנו ביטחון בנוכחות שלו.ענת-כאמור, את החיבוק הראשון במסע קיבלתי מענת . חיבוק שליווה אותי כל המסע והמיס כל חשש. רונן: אומגיסט בחסד. צחוק צחוק אבל לא היינו פה אלמלא האומגיסט המקצועי שלנו. (ברור ש-שלנו! נראה לכם שנוותר על המשפטן החתיך והחמוד כ"כ מהר?)וכמובן אני ואזנה . המוח והלב הענק מאחורי המסע. דאגה לציוותים מושלמים, הקשיבה לכל בקשה ועשתה הכל על מנת שתתגשם. התיקים עוד לא נפרקו והמדבקה האדומה כבר מפארת את החלון האחורי. זה היה מסע אל עצמי, שלי ורק שלי. כל קשר לחוויה של מלכה אחרת הוא מקרי בהחלט J.
|