אצבעות רגלי פרכסו בעליזות, כשחלפו עליהן תחתוני הכותנה באוושה קלה.ידי כבר נשלחה אל ידית המקלחת,

טיפות המים נדחקו בחורי האפרכסת,זנבן מקשקש. ואז ראיתי את האיום האירני.שחור,גדול,מכוער.הוא רץ בגומחה המרובעת

ממהר אל שגרת יומו.חמתי קפצה כמו כספית של מד-חום בשפעת החזירים.תפשתי בנשק יום הדין,תרסיס כימי במיכל חלוד.

וריססתי.הוא לא נכנע.עברתי לסילונים ועקבתי אחר מסלולו בנחישות.ככל שהמשיך ברצונו לחיות כך נמתחו  עצבי .לחצתי ופרקי אצבעותי הלבינו.הרסס טס לעבר היעד זוהר כאגלי טל בשחר. כשנעמד החרק(בעל החיים) והתהפך על גבו התעקמו מחושיו ברפרוף אחרון.עיניו נעצמו.התנשפתי וחייכתי לעצמי.ואז נשטפתי  בחרטה.

בכיתי כי יריתי.היתה דרך אחרת.