נזכרתי בסיפור קצר וקצת מוזר שקרה לי שלמדתי ב-2000 (או 2001) בטכניון.
בכל מקרה בהתאם למנהג הקבוע שלי לעשות הכל ברגע האחרון, חזרתי הביתה לכפ"ס באוטובוס האחרון ביום שישי.
ישבתי וחיכיתי בתחנה המרכזית בבת-גלים (הייתי מהבודדים בבת גלים בכלל בשעות אלו וברציפים הללו בפרט).
פתאום ניגש אלי גבר צעיר ואם נאמר בעדינות, היתה לו חזות ערבית (לא שלי לא הייתה חזות ערבית באותה תקופה).
בכל מקרה, האדם הזה ניגש אלי ומתחיל לפצוח במונולוג נלהב על הסכנה הגדולה של הפיגועים
ועל הפחד לו לנסוע באוטובוסים בתקופה הזאת, על הטירוף ששרר במדינה וכל זה במבטא ערבי שאין לטעות בו.

הייתי חייב לשאול לאן הוא נוסע (אני חושב שתירצתי את זה בזה שככל שהנסיעה קצרה יותר הסכנה קטנה יותר)
הסתבר שהוא נסע איתי עד לכפ"ס, בכל מקרה ביליתי את הנסיעה עם מעט הנוסעים
שהיו באוטובוס רחוק ככל שאפשר מהגבר הצעיר הזה.

ברור שזו הייתה תגובה גזענית ולא הגיונית, בסך הכל זה היה נושא שיחה הגיוני למי שמחכה ביחד לאוטובוס

באותה תקופה עדיין זו הייתה חוויה שהייתה בראייה לאחר מעט סוריאליסטית וכן קצת גזענית.

בהערת שוליים יש לציין שבערך באותה תקופה שאני עצמי המתנתי לאוטובוס בירושלים (יש לציין שלא הייתי מאוד מגולח,

היו לי די הרבה שקיות תפוחות) ראו לנכון מספר שוטרי מג"ב לחקור אותי בצורה פיזית למדי זאת עד שהם ראו את

תעודת הזהות שלי לפחות.