לפעמים הקלישאה נכונה, ואנחנו לא מבינים עד כמה הכול שביר - האהבות שלנו,האהובים שלנו. לפעמים אנחנו לוקחים פניה לא נכונה, או נוגעים במשהו שביר מדי,בלי לשים לב, ואז הכול מתפרק לנו בין הידיים. אתמול נפגשתי אתו שוב אחרי חודשים שהתנתקנו.הוא סיפר לי עד כמה הוא היה מוכן ורוצה לחדש את הקשר בנינו למרות שהיה מורכב.לא אפרט את מהות הקשר,אבל הייתה בנינו אהבה עם הזיוף הכי מנומס שיש. הוא היה חזק מספיק כדי להחזיק אותי. וחזק מספיק כדי שיהיה לי אוויר. היינו אוהבים להתלקק כמו שני עגלים באותו אסם. מן זוגיות כזו של ללטף את האינסוף עד שיוצר בו חריצים חדשים ומשקיע אותו עמוק יותר בעור. "חשבתי שהוא שונא אותי" כי עזבתי אותו. אלה המחשבות הטורדניות שהלמו בי כשראיתי את פניו.החלטנו להתיישב באופן ספונטאני בבית קפה קרוב ולהתעדכן על הימים שחלפו. הוא הרשה לעצמו במהלך השיחה בנינו ברוב חוצפתו ללטף את פניי כאילו מעולם לא נפרדתי.בדקתי את מחשוף החולצה שלי שהכול מונח במקום כי עוד עשרה צעדים הוא יקפוץ עליי גם בנשיקה. אני כשלעומתו ניסיתי להסתיר את הקלוזאפים שלי, שלא יזהה את חיבתי אליו , והפונט הזה, אויש, זה מכוער אם הייתי חושפת. כשבהיתי בו ,זה הזכיר לי שהדמעות עושות תאונות עם הרצפה ומקימות קולות שאון ונספגות בחריצי הרוֹבָּה שלה, לכסות את הטיפות של תאוות שעווה מימים אחרים.. של שייכות. אני מודה התגעגעתי לזה כשהבטן עדיין רועדת, ורוצה להקיא שום דבר...והנשימה איננה. אבל אני עדיין הייתי כמו "הבי-מטאל" עם הרבה זעם. נפרדתי ממנו בחיבוק חשבתי לעצמי אחרי שהלך, שהיה לנו הכול ובעצם לא היה כלום.לא נפגשנו יותר מאז. * * * * * * * *
אומרים שכל סוף הוא התחלה. כדי להצליח לחיות, אדם צריך לדעת ללדת סקרנות וחיים לגביי ההמשך כדי להניח לעבר להיות-בעבר. ומי שלא יצליח להסתגל לזה, ישקע בנבכיה של אבולוציה מתכלה. לפעמים אין זה חשוב יותר היכן ובמה ישקע ואז יודעים כי סופם של כל הסופים הגיע. התראיינתי שוב בחברת הייטק פלצנית בניסיון נוסף להתמודד עם הדד ליין, המפלצת הגדולה הזו שכמה שלא אברח ממנה בסוף היא תשיג אותי, תבלע אותי ותירק ממני רק בשביל לראות אותי מנסה לברוח ממנה שוב.ככה שבוע אחרי שבוע. לעזאזל עם זה ! הם רוצים לשמוע כל פעם את מה שהם רוצים ולא את מי שאני מייצגת באמת-את עצמי. הרי את מי זה מעניין, לעזאזל, מה עובר עלי, מה יש לי לומר ומה אני חושבת. ואת הכול אני צריכה לתאר בזמן אמת.במבט לאחור כשאני מקבלת תשובה שלילית אני מתנחמת בכך שאני נשארת מאוזנת ונורמאלית. ונאלצת להסכים עם ההחלטה כי בכל זאת אני מנסה את הטוב שבי עד שזה יצליח . מישהו פעם אמר לי : "הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים." האמת, זה עשה לי טוב איכשהו.
* * * * * * * *
חשבתי להתחיל לעבוד על הנחישות שבי ולעשות את זה בכל מחיר. לתת תשוקה שבי ביטוי בלי מחשבה רק קירבה. כשגוף נמס בגוף ויד נוגעת ביד."גאווה זוגית" שיקבל גם את המפלצתיות שלי לא רק שאני נסיכה קסומה. העזתי ואמרתי לו : "תודה שאמצת אותי מכל הכלבות בעיר אתה הוצאת ממני את המפלצת שבי והתחבקת עם העדינות שלי". למזלי הבנאדם אוטודידקט אוכל כמוני לארוחת בוקר .בהתחלה זה הרגיש לי ביזארי אבל הוא אמר,שהוא רוצה ואני מיוחדת כי יש בי משהו אמיתי,ולא אכפת לו. אז גם לי לא אכפת . יש דברים שאנחנו לא מצליחים להבין. אולי אנחנו מפחדים להבין. איך אפשר לנתח את תהומות הנפש?.אז זהו, שאי אפשר.ואני גם לא רוצה .
סופ"ש מדהים לכולם ושבת שלום ! |