12 שבועות שנובט בתוכי פרי אהבה למודת קשיים אך חזקה בכל זאת,12 שבועות ויחד עם חיים שנמלאים,מתמלא אצלי מיום ליום גם רגש אכזבה,צער וכעס.

איך אמא,למרות שאת כבר לא כאן איתי,ומזמן הפסקת להופיע בחלומותיי,הגעת אתמול בליליה בשנתי ואמרת לי שאני לא צריכה לספר לך וכי את יודעת הכל וכועסת יחד איתי על כל מי שצריך לכעוס.אמרת לי כי את נמצאת תמיד לצידי,למרות שאני לא מרגישה בנוכחותך.אמרת לי כי את יודעת שלי הכי קשה ואת עשית הרבה כדי שיהיה לי פחות קשה.ובחלום היינו יחד המון ודיברנו והרגשתי שסוף סןף מישהו מבין אותי,אך מה זה שווה שהתעוררתי ולא ראיתי אותך יושבת בפינה הקבועה שלך,מחכה שאתעורר?זוכרת שבהריון הראשון שלי הייתי מתעוררת בכל בוקר עם מטען של הורמונים שהייתי פורקת אותו עלייך למרות שלא עשית לי כלום?ואת ספגת הכל בהבנה וחיכית כמה דקות עד שהייתי נרגעת ואז היית מדברת כאילו לא היה כלום.איזה עוצמה הייתה לך,איך היינו בשבילך פשוט הכל.

עכשיו אני בהיריון השני שלי ובבוקר את לא נמצאת לקבל אותי כמו שאני.ואחים שלי?טוב כבר אמרת לי אתמול שאת יודעת הכל ואין צורך לספר לך.

רציתי להגיד לך שוב את אותו משפט שאמרתי לך כל יום כמה פעמים כשנלחמת על חייך בבית חולים:את החיים שלי.גם במותך.

סליחה על שהיית צריכה לסבול אותי גם כשלא הייתי נסבלת,ותודה על שאהבת אותי כמו שאני.

אני מקווה שבתום תשעה חודשים אלד בת ושתהיה בדיוק כמוך כדי שאוכל לתקן את עצמי ולהינות ממנה כמו שנהניתי ממך.אני מקווה שעם הלידה יצא העובר ויצאו גם כל הכעסים,האכזבות והצער.

הלוואי שאוולד מחדש.

אוהבת אותך,חיים שלי.

לעולם לא אפסיק להתגעגע.

זוכרת שכשנולדתי הבאת אותי הביתה,החזקת אותי בשתי ידייך הענוגות ושרת לאחים שלי ולאחיותייך שחיכו לנו:

"קוראים לה ליבי,ליבי,ליבי,ליבי,והיא שלי לי ליבי ליבי ליבי"...............