אפרים אף פעם לא ראה את אבא שלו, אפרים הוא עיוור מלידה. וגם אם הוא לא היה כזה, הוא לא היה רואה אותו, כי אבא שלו עזב את הבית ואותם לפני 38 שנה, כשאמא שלו הייתה בחודש החמישי להריון שלה איתו.

בבית לא מזכירים אותו, ככה שגם סיפורים עליו הוא לא שמע.

אפרים לא רואה את ויקטור אחיו כשהוא שיכור, הוא גם לא רואה את כל הבקבוקים הריקים של הוודקה שמפוזרים בחדר שלהם, לפעמים הוא שומע אותו צועק ומקלל ברוסית, ואם הוא מתקרב יותר מדי אז הוא גם מריח וזה עושה לו בחילה.

אפרים לא רואה שכל יום בשלוש בצהריים אמא שלו מכינה לעצמה פרוסת לחם לבן עם נקניק חזיר מעושן וכוס נס קפה ומתיישבת בסלון לראות טלנובלה, לפעמים הוא שומע אותה בוכה כשברקע הקולות בספרדית.

אפרים לא רואה את הכיפה שלו, אבל כל בוקר  כשהוא קם הוא מניח אותה על הראש ואז הוא מרגיש הרבה יותר טוב. הכיפה היא בגלל הרב מנחם שלימד אותו בפעם הראשונה להניח תפילין, אף פעם בחייו לא נתקל בסבלנות כזאת כלפיו, אף פעם לא דיברו איתו לפני במילים כל כך חזקות ויפות, כאלו שהצליח להבין ולהרגיש, הכיפה היא בשבילו סמל האושר. 

בשביל ויקטור סמל האושר זה מכונית מסוג "האמר", לפעמים הם לוקחים 2 כסאות פלסטיק ובקבוק תותית או מנטה מוגז ויושבים בשדרה ליד הבית, ויקטור מתאר לו כל מכונית שעוברת בכביש, כשיש להם מזל, אז עוברת "האמר" אדומה, ויקטור מדבר עליה בהערצה, ואפרים מתקשה לדמיין את זה, אבל הוא גם מתלהב.

בשביל אמא שלו אין דבר כזה אושר, פעם היה, לפעמים היא מספרת לו על הזמן שהייתה צעירה ומאוהבת, הזיכרון הזה, היא אומרת, זאת הקללה הכי גדולה שלה, כי היא יודעת שלא תוכל להרגיש ככה עוד פעם, זה גורם לו להרגיש עצוב.

כשאפרים עצוב  הוא הולך לישון כי רק שאפרים ישן הוא מרגיש כמו כולם.