הלב כואב, הנשמה אוהבת. וגופי, מוטל בדום מתוח על אלונקה. הקשקוש של החיים, האוויליות של המלחמה, הטמטום שבכיבוש אינו משתווה לדממה... לשלווה. אני מביט למטה, על גופי העטוף טלית לבן ותכלת, אולי בפעם האחרונה לפני שגופי נקבר בעפר, וחושב... האם הוא עוד מושך בחורות? האם הוא עוד יזיין לאור נרות? האם הוא מסוגל עוד לחרבן ולהשתין? האם זה משנה אם ירקב בישראל או בפלשתין? על מה אתם בוכים? על מי? עלי? או אולי על נשמתי? אתם יכולים לענות לי, גם אם לא אשמע, תמיד תוכלו לקבל את אמונתי אז תמשיכו לחיות בלי ציפייה אל המוות ועם סיבה טובה להרהר אני רואה אתכם ויודע....עוד נפגש בגלגול החוזר...
יין אדום כבר לא עושה לי כלום. הסטלה של החיים שייכת רק לעוברי אורח ביקום. מרחף בחיים, מתקשר עם מתים. מנסה לגלות, איפה באמת נמצא אלוהים. חוכמת הלומדים, חוכמת המנוסים, חוכמת הרחוב, חוכמת החיים. חוכמת הטיפשים, חוכמת התורה, חוכמת המבינים, חוכמת הקבלה. "ונחה עליו רוח חוכמה, רוח דעה ובינה" בשביל להשכיל, צעירים עוד ימותו על חתיכת אדמה. ובשביל מה? להיקבר בתוכה? עולם פיזי, עולם החומרנות. כמה טוב האדם צריך, כדי להעפיל לספירות רוחניות? אני נמצא כאן למעלה, מחכה רק לטוב כי אין רע. אתם נמצאים שם, על פני ארץ. אדמה, המדממת ומשתפת אתכם בסבלה.
ספרי לי מאיפה, לך כל הכוחות, להמשיך, לאהוב אותי. גלי לי איך, את מחזיקה מעמד, איך את נשארת שלי. זה לא שאני, רוצה לוותר. זה לא שניסיתי ללכת. איתך העזתי, לא יהיה לך אחר, רציתי רק פתח לסגת...
זכרי איך נלחמתי למענך, ראיתי בך ארץ ובית. חולמת על זמן, שיהיה טוב יותר, חלומות נרקמים על דמייך. לא רצית שאלך, להיות עם אחרת, אמרת שהבגידה לך כואבת. אז תגידי לי למה, חומותייך נופלות, אם אהבה פשוטה, את לא נותנת. |