...די מצמרר, ולא בדיוק פוליטיקלי קורקט להתחיל בלוג על ביצת חיינו דווקא בבוץ הטובעני, בצד האפל שבה, אבל רצח הילדה הקטנה מבצרה השבוע, החזיר אותי מספר שנים אחורה, למאמר שפרסמתי  בשעתו, בטור שהיה לי בעתון  'ידיעות', בנסיבות של רצח דומה. לצערי, דבר לא השתנה  מאז. אני מתבוננת על עוגת יום ההולדת של בתי, שצילמתי כשהיתה בת 9, וחושבת לעצמי, יש ילדה שלא תזכה לכך..

                                            מפלצות דו רגליות   

בשבוע האחרון קיבלה השאלה התמימה שילדים שואלים – 'אמא, האם יש מפלצות בעולם?' – משמעות מצמררת. בכל פעם שאני עוצמת את עיני, עולה במחשבתי דמותו של האב הרוצח, כשגופה המפרפר של בתו רוטט בין ידיו, ואני שואלת את עצמי מה שכולנו שואלים – איך?  איך אפשר? מה עובר בראשו של אדם שעה שהוא מתבונן בחייה של ילדתו, ההולכים ונסחטים ממנה?  והדבר הראשון שאני רוצה לעשות, זה לא לחשוב על זה. לעבור הלאה. אבל משהו בי דוחף אותי להמשיך לחשוב על זה. אולי זו הפליאה. אולי הזוועה שמסרבת להתעכל. אולי המחשבה הבלתי רציונאלית, שאם לא אתנתק מזה, אפשר שיהיו פחות מקרים כאלה. כי אדם שלוקח את חייה של בתו, מן הסתם, (ואינני מתיימרת לרדת לנבכי נשמתו של הנ"ל), הוא אדם מנותק. שרגש אחר, כמו שנאה, או קנאה, מציף אותו עד כדי כך, שהופך אותו לבלתי אנושי. אולי אם נתבונן על זה קצת פחות בניתוק, נדע להיזהר מזה. הידיעה, שהמפלצת הזו, שוכנת במידת מה בתוך כולנו, עשויה להפוך אותנו לפחות מפלצתיים.  רצח של ילדה בת שלוש  אינו שונה מכל רצח אחר, בהיותו בלתי נתפס. אלא שרצח של מישהו שהוא יקר ואהוב, נראה בינינו כמעשה בלתי אפשרי, לא כל שכן מי שכל קיומו תלוי בנו. אבל, אם נתבונן סביבנו, נגלה, כי מקרי רצח רבים, מתרחשים דווקא בין אנשים שיש ביניהם זיקה רגשית חזקה. יש משהו באהבה, שהופך אותה לרגש מסוכן אצל אנשים מסוימים. יש אנשים, שהאהבה שלהם היא רצחנית. הם יכולים להיות אנשים מנומסים ומתורבתים, עדינים ומתחשבים, כל זמן שהם אינם מעורבים רגשית עם מישהו. לא פעם אלו אנשים שמרבית קשריהם עם הסביבה, הם רחוקים וקורקטיים. לא פעם אלו אנשים בודדים. כי בתוך תוכם הם יודעים להיזהר מן האהבה. לא פעם אנו מוצאים שהניתוק (הרגשי והחברתי), והשנאה - דרים בכפיפה אחת, שני צדדים של אותה מטבע. אולי מפני שהניתוק מאפשר הסתרה של  עוצמות גדולות. אולי מפני שהניתוק לא פעם, הוא הסכר האחרון והיחיד שמגונן מפני שיטפון השנאה, שאצור מאחוריו. 'עזה כמוות אהבה, מים רבים לא יכבו אותה'. הפסוק הזה מקבל פתאום משמעות מחרידה.  אנשים אלו, ברגע שהם מתאהבים, הם הופכים לחיה פצועה. האהבה חושפת אותם לפגיעות כזו, שכל טלטלה בה, מאיימת עליהם בהתרסקות המלווה בכאבים גדולים. הם חשים כה חסרי אונים, כה דחויים, כה מושפלים, כה שבריריים, שרק תרופה אחת יכולה לרפא את פצעי נפשם, ולאזן את הכאב שהם כואבים. הנקם. הפחד לאבד את מושא אהבתם, ולהיפגע, מטריפים את דעתם, והופכים את אהבתם לשתלטנית, וחשדנית מאד. אלו הם אותם אנשים, שעוקבים אחר בני זוגם, ומייסרים אותם, בקנאתם הרודפנית. וכאשר הם נדחים, פגיעתם מולידה  נחשול של זעם, שהורס כל דבר שניקרה בדרכו.  אז איך מזהים מפלצות דו רגליות? מה שמאפיין  אותן הם המעברים הקיצוניים. מהערצה מוחלטת, לשנאה יוקדת, חסרת מעצורים. לאלימות. אלה האנשים, שבשבריר שנייה יכולים להתהפך. אלה הם הסימנים שצריכים לעורר את פעמוני האזעקה שלנו. אלה הם האנשים שכדאי להיזהר מהם. משהו בשנאה שלהם, מעוור אותם לחלוטין, מנתק אותם מן הידיעה, שמי שהם כה שונאים ברגע זה, ורוצים להכאיב לו, הוא מישהו, שהם עצמם מצהירים, שהוא כל עולמם, ושבעצם מצופה היה שירצו רק בטובתו.  

במידת מה, כולנו יודעים שהעוצמות המשוגעות ביותר שלנו, מתגלות דווקא עם אלו שחשיבותם הרגשית בחיינו היא כה רבה, שכל זעזוע ביציבותה, מאיים על קיומנו. דווקא את אלה שאנו כה אוהבים, אנו מסוגלים גם לשנוא מכל הלב. ובכל זאת, רובנו איננו רוצחים. בהחלט לא. מה שהופך אותנו לשונים מרוצחים, זו העובדה שיש לנו איזה אמצע. שמחזיר לליבנו את האהבה, גם בעיתות כעס נוראי, ששומר, בסופו של דבר על איזה שהן פרופורציות. שמאפשר לנו לחיות בקרבה עם האנשים האהובים עלינו, ואינו מחייב אותנו להתרחק מהם בגלל החשש שהשנאה שבקרבנו תתפרץ, ותשחית כל חלקה טובה. 

אז זהו להתחלה, מקווה להמשך אופטימי יותר...