אלצהיימר

 
אני מחכה בתחנה זמן רב.
פתאום נכנסת זקנה.
יושבת על ידי.
שולפת מניפה,
בדממה.
שואלת אותי
"מה כבר קרה?"
אך אני איני עונה.
שום דבר הן לא קרה.
רק ילד וזקנה,
מחכים בחום,
בתחנה.

הוא מסרב להגיע כמו להכעיס.
והזקנה מתחילה לרטון.
קמה מהספסל.
סוגרת מניפה,
בתנופה.
לוחשת לעצמה
"מהכבר קרה..."
וגם בי מתעוררת דאגה.
אך איני פוצה את פי.
רק יושב ומתייגע,
מהחום והזקנה,
בתחנה.
 
קול הולך וגובר נשמע מרחוק.
כנראה שהוא הגיע.
והזקנה צוהלת.
טומנת מניפה,
בחיקה.
לפתע ייאוש פושט ברוחה.
ולי לא ברור, 
מה כבר קרה.
בלי אומר ודברים,
פותחת את המניפה לרווחה
וסוגרת בחזרה.