זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
צבא, ההתחלה
זמן קצר אחרי בחינת הבגרות האחרונה, בתחילת אוגוסט 1964, אני מגוייס לצבא. אני יודע בדיוק מה אני רוצה להיות שם. שריונאי, אח"כ קצין קבע בשריון. המלחמה על המים בצפון כבר החלה, ברור לי (כן, לצעירים מאד, ולזקנים, הכל ברור) שצפויה מלחמה תוך כמה שנים, ואני רוצה להיות שם, במקום בו אוכל להשפיע ולקבוע. עוד לפני הגיוס, אומר לי אחי שזה לא בשבילי. אני שואל אותו מדוע, והוא עונה לי: "עכשיו אין טעם להסביר לך, לא תבין. וכשתהיה בצבא – לא יהיה צורך בהסברים - כבר תבין בעצמך." אנו מגיעים לקלט, מצטיידים, ומפוזרים לאהלים. על הקיטבג שלי מופיע השם "בריגדייה אדאיר". אני יודע שצה"ל רכש את תכולת הבסיס הצרפתי ב-אגאדיר, מרוקו, טרם פינויו ע"י צרפת, ותוהה אם אכן זכיתי לקבל את הקיטבג של אלוף זה, או שזו בדיחה של מישהו. בפני קצין המיון אני מביע רצוני להתגייס לשריון, ובקשתי נענית. (כעבור זמן, אגלה כי עוד טרם הגיוס הייתי מיועד להיות תותחן בטנק שוט [סנטוריון]). לוקח כשבוע עד שמעבירים אותי ואחרים במשאית למחנה של גדוד 82. מאחר שמלאתי ראשי בספרי התיישבות ובטחון עוד בתיכון, אני יודע שמדובר בגדוד הטנקים הראשון בצה"ל, בחטיבה 8 במלחמת השחרור. אף אחד לא טורח כמובן להסביר לנו דבר. אני למד שמדובר בגדוד שוט'ים, מן השלטים בירוק שחור הפזורים בנתיבי ההליכה שלנו. אנו מקבלים מיטות מזרנים שמיכות וכו', וצועדים עימם דרך מגרש המסדרים (ובפזילה שמאלה, רואים את מסלול המכשולים) והחורשה, אל המאהל הפלוגתי, המורכב מחמישה מבנים טרומיים לשמונה איש כ"א, ובסיסים מרוצפים לאוהלים הודיים כפולי תרנים, שהיו מקובלים אז בצה"ל. מאחר שאנו הראשונים להגיע, אנו מתמקמים במבנים. המפקדים מזדרזים ללמד אותנו להשתמש ברובה, על מנת לשחרר את יתר דרי המחנה מן הצורך המעיק לשמור עליו בלילות. אנו מקבלים את הרובה ה"צ'כי", אותו "מאוזר 98" ששירת בנאמנות ויעילות זהים את הקייזר, הפיהרר, והאומה העברית המתחדשת בארצה. אנו מקבלים גם קסדות בריטיות, ונראים כחיילים מעורבים של מלחמת העולם השניה. (בטירונות עצמה, נקבל את ה-F.N, כך שנוכל להשוות בין הרובה הישן, בעל קצב האש האטי, לחדש, בעל קצב האש המקרי...). אני סובל מהלם תרבותי קל. בצד בוגרי תיכון אחרים מכל הארץ, מגיעים גם כמה שרקעם שונה. בטרום הטירונות, בעודנו עוסקים בעבודות שונות, מסביר אחד מהם שהוא מתכוון "להרים" חליפת בגדי עבודה, למשל.
את יום הכיפורים אנו מבלים בבסיס. בערב יום הכיפורים שואלים אצלנו מי לא צם. אני מצביע כמובן – ומשובץ לשמירה. כאשר אני חוזר מן השמירה – מסתבר שה"צמים" הספיקו בינתיים להסתער על האוכל. בהדרכה על אמצעי כיבוי, מוצג לנו מטף כיבוי "מתיל-ברומיד", ומוסבר לנו כי הוא "מטיל חומר בשם ברומיד". כימיה אינה ההתמחות הראשית שלי, אבל אפילו אני מבין שתרכובת כימית אינה כידון, ואפילו לא ביצה – ואין צורך להטילה. אני מחפש הזדמנות לומר משהו בדיסקרטיות למט"ק (מפקד טנק, על פי הכשרתו – מ"כ טירונים, על פי תפקידו), ואח"כ למ"מ החוזר על כך – אבל זו אינה מגיעה. הסמל המופקד עלינו עוד בטרום הטירונות מסביר לנו מהו צבא: לעתים נוצר חוסר בציוד לחייל, הוא מסביר, אין ברירה אלא להשלים אותו. אין זו הפעם הראשונה שאני שומע הצעה זו, אני מבין כמובן את הצורך – ואת המחיר של הימנעות, אבל אין בי הגמישות הנדרשת לכך. אין זה אומר שאיני יודע להשלים ציוד. כאשר "נעלם" לי ספל, אני זוכר היטב היכן החביא האפסנאי הפלוגתי את "עודפי הציוד" ממחסנו לפני ביקורת, וגם זוכר שיש שם ספל. מבלי שאני עושה לעצמי יחסי ציבור, רבים בפלוגה יודעים ש"אני – לא!". כאשר נעלם לי כיסוי את החפירה מן החגור, מגיע אלי מישהו מקצה הפלוגה, ממחלקה אחרת, ומביא לי כיסוי עודף. "אני יודע שאתה לא תגנוב" – הוא אומר לי. באחד מימי הטירונות האחרונים, כולנו עומדים במסדר השכמה. המט"ק התורן מחזיק שמיכה בידו ושואל של מי היא. אף יד אינה מתרוממת. כל השמיכות זהות. "למי חסרה שמיכה?" שואל המט"ק. יער ידיים מתרומם. המט"ק, שאינו שייך למחלקה שלי – ניגש אלי ונותן לי אותה. אני יודע כמובן גם אז, שאיני טוב מאחרים. אני אדם כמו כולם. אבל אני לומד שלא רק אני מקווה שיש טובים ממני, וכשאנשים יודעים שאתה שומר על סטנדארד, הם ישתדלו לחסוך ממך את העמידה במבחן.
אנו לומדים עוד משהו על צה"ל. עם תחילת הטירונות, המ"מ מסביר לנו כי למרות שהתכנון המוקדם היה לפלוגה של 140 איש, הגיעו 180. עם זאת, מנות המזון לא עודכנו בהתאם, ולכן אנו חשים מחסור קל. אני לא קולט מדוע ניתן להגדיל כמות אנשים, אך לא ניתן באותו מאמץ גם להגדיל את מנות המזון, אבל אני מתחיל לקלוט את הרעיון. זה לא נובע מרצון לחסוך, וגם לא מחריצות יתר או כישורים אירגוניים מעולים של הנוגעים בדבר. ולא שבאמת חסר מזון. המטבח מאורגן היטב, ואיש אינו רעב. כנראה זורקים פחות. [חדר האוכל מקושט כולו בציורי קיר צבעוניים המראים את השרמנים במצעד (מה שאומר שהציורים הם מלפני 1958), כאשר חתך פנימי מציג את הניגוד בין הכותפות המעומלנות הנראות מחוץ לטנק – והמכנסיים הקצרים שבתוכו, למשל.] מאותה סיבה כנראה, גם אין מספיק רובים לכולם, והמחלקה שלנו מצויידת בעוזי'ם. לכשלים אירגוניים יש גם יתרונות. אנו חייבים כמובן במטווח לנשק זה. המחלקה שלנו מובאת למטווח, והמט"ק חוזר באזנינו על כל כללי הזהירות.כולם שומעים, לא כולם מפנימים. באמצע הירי של אחד המקצים, מסתובב אחד החיילים לאחור, כשהעוזי נע בקשת יחד עימו: "לא יורה, המפקד" – הא אומר כשהעוזי נעצר מול המפקד. המפקד מוותר על נפילה ארצה, מה שעשו כמעט כל האחרים שהיו בטווח הקשת של העוזי, וצועק עליו במלים ברורות מה לעשות. שמעתי סיפורים כאלה כפולקלור – אבל אני "זכיתי" לחוותו בעצמי.
גם כישורי החברתיים נמתחים עד מעבר ליכולתם. אחד החיילים בפלוגה, איני מצליח לקבע את דמותו בזכרוני. יש לו שפם או אין לו? רק בבית הספר לשריון תיפתר עבורי התעלומה – כאשר אראה את שניהם משוחחים זה עם זה. יהיה המשך. |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה רבה,
אשתדל (גם בענין הכתיבה, וגם בענין הבריאות)..
עושה לי את זה הפוסט הזה שלך...
אחזור לככב אח"כ
רק בריאות ותמשיך לכתוב כאלה
פיני
:-)
מי צריך ספרות בדיונית - כשיש זכרונות של ממש...
:)
הם וידאו כמו שבצמ"פ וידאו שהנהג לא ישן בתא הנהג לפני שמוביל הטנקים החל בדרכו.
בשלב כלשהו הנהג התעורר, הוציא את הראש, גילה מה קרה, וסינוור את המוביל עם הפנסים.
למרבה המזל זה עבד.
כן, יש דברים, כמו צה"ל, למשל, שלא משתנים.
אשר ל"מדינה שכבר תדע מה לעשות בהם" - ודאי סין. היא הצרכן מס' 1 של גרוטאות ברזל.
לפחות וידאו שאינכם בפנים, טרם המשלוח?
32 שנים אחריך, לקראת סוף הסדיר אני עושה הסבה ממג"ח 7 לשוט ד'.
הסיבה: אין חטיבות סדירות, ומישהו צריך לאייש את טנקי המילואים מהסוג הזה.
3 שנים אחרי ההסבה, השוטים האחרונים נמכרים אחר כבוד לאיזו מדינה שכבר תדע מה לעשות אתם.
כמו כל מפעל, כשההנהלה בסדר - כולם בסדר.
המפקדים שלנו היו בני אדם.
בענין זה, קרא גם את תגובותי לעיל.
טוב שלא היה "זובור" באותו מחזור...
לפחות לפי מה שסיפרו מפקדיי בטירונות בזמן הדרכת עוזי, האגדה מספרת שהחומר ממנו מורכב הבלם של העוזי (למי שראה הוא גוש בצבע כתום ענבר שכזה) הוא בחזקת סודי ביותר ותכונותיו הפליאו את הבלגים. בתמורה לסודותיו של החומר קיבל צה"ל את המפרט להרכבת מקלע המא"ג ורשות לייצרו ולהרכיבו במספר בלתי מוגבל של עותקים.
נו? למה?
את זה אפשר רק לנחש. אני כן יכול לספר לך למה בצה"ל יש כמויות אדירות של מקלע המאג (גם הוא תוצר FN).
תודה על הסיפור,
לי זה לא קרה עם העוזי, אלא דווקא עם הFN שהיה רובה חצי אוטומטי, ולפתע הפך למקלעון. המט"ק לא שם לב, אני הפניתי את תשומת ליבו (בלי לכוון אליו). לפני שנים ספורות נתקלתי במאמר או שניים על רובה זה, וכולם הסכימו שהוא מאיכות נחותה.
למה קנו דווקא אותו? - ...
הטירונות שלי בוודאי לא רחוקה כמו שלך אבל העלית כמה זכרונות. יצא לי לטווח בעוזי (כחלק מההכשרה הרחבה שקיבלתי כמ"כ) ולאחר שהבהירו לנו שיש לירות בבודדת העברתי את הניצרה למצב המבוקש וחיכיתי לפקודת ה"אש". כאשר זו הגיעה לחצתי על ההדק וצרור מרשים הרעיש את המטווח. זכיתי למטח צעקות מהמ"מ שלי שהיה מאד מופתע שכן הייתי מהחיילים שהצטיינו בירי. לאחר שהסברתי לו שהנשק על מצב בודדת והזכרתי לו שהוא עצמו הסביר שמדובר בנשקים מאד בלויים מחמת שימוש הוא החליט לבחון אותו בעצמו. לשמחתי הרבה העוזי החביב לא התבייש ושיחרר צרור נוסף על מצב בודדת. זוכיתי מכל אשמה :)
מאוחר יותר, בתור מפקד העברתי מטווח בעצמי לקבוצת חיילים מהבסיס - נגדים, קצינים, חיילים וחיילות. במקצה ירי במצב עמידה, לאחר פקודת ה"אש", הסתובבה אחת החיילות עם נשקה (אצבע על ההדק) ושאלה מדוע הנשק לא יורה.היא הייתה אדיבה מספיק לא להסתובב סיבוב מלא אלא חצי סיבוב, כך שהקנה הופנה ישירות לראשו של הנגד שעמד לימינה. מיותר לציין שהוא החליף מספר צבעים עד שנעצר על לבן חיוור.
זינקתי אליה, חטפתי ממנה את הנשק, התאפקתי לא לסטור לה (כי הסברתי בבירור מה עושים אם יש מעצור ושאסור להסתובב עם הנשק) לקחתי ממנה את הנשק ושלחתי אותה חזרה ליחידתה בצירוף הוראה מפורשת שהאופציה היחידה שלה לחדש את כשירות המטווח שלה תהיה עם מפקדה האישי ועל אחריותו בלבד.
היא לא הבינה מה היא עשתה לא בסדר ותמהה על החלטתי.
תודה,
יהיו עוד אחד-שניים על הצבא, אבל בסה"כ אני חי רק ששים ושלוש שנים, ומן הגלגולים הקודמים איני זוכר דבר...
אשר לחלום, אני מניח שכבר התפקחת מאז. יש חלומות נעימים יותר.
היו, מה שנקרא, "טרטורים", שניים שלושה לאורך כל הטירונות. אבל ודאי לא חבלות או השפלות כמתפרסם היום.
המט"קים שליוו אותנו בטירונות, יכלו למצוא עצמם (וחלקם גם מצאו) כמפקדי צוות המורכב מאיתנו, ובטנק, כולם אוכלים אותה דיאטה.
הגישה והרוח, היו חיוביים.
במסגרת "מקהלת גברי השריון" ראינו את טירוני התותחנים ומפקדיהם - והבנו שיכולים גם אחרת.
היו שם מכות וכו'. איש לא התערב.
אריאל, תשאיר את זה כטור קבוע .
אצלי השיריון נשאר רק בגדר חלום.
התגייסתי כמה שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, אחרי
"עוז 77" של קהלני וחלמתי שיריון, אבל יצא משהו אחר....
מקווה שלא עברת כמה טכסי "זובור" כמו בגדוד 74 המפורסם.